המונולוג השני מ"חפץ" (בהמשך לפוסט הקודם) הוא בעל רוח שונה לחלוטין. בתוך סחף של התלהמות, ציניות ואכזריות גרוטסקיים ומצחיקים עד דמעות, ישנו פתאום רגע קטנטן, שקט ונוגע ללב, רגע המשבר הסופי של חפץ המושפל, שהולך ומתכווץ לנגד עינינו.

"חפץ"/חנוך לוין, תמונה 7. לילה, רחוב, חפץ לבדו.

חפץ:

בואו, בואו, חיים יקרים, זמן מבוזבז, בואו, אבא, אמא, ילדים, גננות, אופניים, עצים, שודדים וחנוונים, בואו, ספרים, מכוניות משא, נמלי ים, מלחמות, בחורות שמנות ורזות, מנהלים, ניירות, מחלות ועייפות, בואו כולכם, התאספו סביבי ואנאם לכם נאום: אורחים נכבדים. קטון קטונתי.

(מכופף ברכיו ומתכווץ)

קטון קטונתי.

(מתכופף עוד יותר. בטון של משחק)

מי ימצא אותי!

(מצחקק ובורח החוצה בברכיים כפופות וראש מושפל)

מבלי שנדע עדיין, ברגע המצחיק-עצוב הזה גומלת בו ההחלטה להתאבד. בפעם הבאה שנראה אותו על הבמה, הוא כבר יזמין אורחים למסיבת הקפיצה מהגג.