הנה משהו קטן ומעורר מחשבה שנתקלתי בו באחד המחקרים שקראתי בשבוע האחרון.

המחקר עסק בקשר בין הפוליטיקה והתיאטרון ביוון העתיקה, ותהה, בין השאר, למה דיוניסוס (אל התיאטרון, השגעון והשכרות/היין) הוא אל שהתקבל יחסית מאוחר לתוך התרבות באתונה. המיתולוגיה מתרצת את זה בכך שהוא נולד מחוץ ליוון, ונדד עד שהגיע ליוון והשתקע בכפרים, כפטרון הגפן- כלומר הוא אל ששייך לחקלאים ולא לעירונים.

כשהשלטון באתונה הפך משלטון טיראנים (לא במובן העריץ של ימינו, אלא במובן המקורי- מלך שמוכתר אוטומטית כהמשך לשושלת ולא כנבחר הציבור) לדמוקרטיה (כלומר מלך נבחר), היה צורך לגייס קולות, וביניהם קולות החקלאים. לכן, כאקט של שידול אולי (מוכר?), ניכסו את דיוניסוס, האל הזר, ונתנו לו לגיטימציה כחלק מהמערך הפולחני באתונה.

ונשאלת השאלה, למה דיוניסוס הוא אל של תיאטרון, שגעון ושכרות? מה הקשר בין שלושת האלמנטים האלה, לפי התרבות היוונית? והתשובה מעניינת.

במצב של שכרות, או ברגע של שגעון, פורץ מתוך האדם ה"זר" שבתוכו, הסמוי, הנחבא, אותו "זר" שלימים הפסיכואנליטיקן יונג יכנה אותו "מושג הצל" ומשתלט עליו. ממש כמו הדמות שמשתלטת על השחקן כמעין דיבוק, זרה ואלימה, אינה כפופה לנורמות מוסריות וחברתיות, ובו בזמן גם מקור להזדהות. על פי המוסר היווני, החוכמה טמונה באיזון שבין ה"זר" לבין ה"אני" המוכר. לשם כך הוקמה הדיוניסיה, אותו פסטיבל יווני של פולחן לדיוניסוס- לתת פורקן לגיטימי, מורשה על ידי החברה והשלטון, ליצרים כמוסים, להטלת ספק ערכית, לכל אותם אלמנטים "זרים" ומודחקים- וכל זאת לכמה ימים, על מנת ליצור איזון בשאר ימות השנה. וכל זאת, הרבה לפני פרויד והפסיכואנליזה, האיד והאלטר אגו. המשפט החשוב ביותר בכל האתוס היווני הקלאסי, אם אי פעם ישאלו אתכם, הוא "דע את המידה". הכל במידה.

עצם לידתו של דיוניסוס מחוץ ליוון והשתקעותו מחוץ לאתונה, בכפר- לפי המיתולוגיה- קיבעו אותו כאל של כל מה שמחוץ לעירוניות, לחוק, למוסר, של כל מה שמחביאים ומטייחים, של כל מה שחבוי ממראית העין ומחכה להתפרץ.

זו תשובה מעניינת בעיני, לשאלה- מהו מתפקיד האמנות בכלל, והתיאטרון בפרט. להעצים, לתמצת ולזקק על פני השטח את כל מה שאסור, דווקא כדי ליצור איזון נפשי הכרחי בין האסור לבין המותר. שלא נשתגע.