לב פתאומי

לב פתאומי, לוליין בלי חבל

ובלי מנוחה, למתי?

למטה נדים לך סוסי הזירה המוארת,

ציצי הנוצות על ראשם נופפים לשלום.

וכבר סופדים לך בקצב הקטוע

הטובה עגומת הנהימה

והבטנון, זקן סנטימנטלי.

לקראת נפילתך

נמתח הרחק בעומק

התוף.

אבל החלל הכחול הזה,

אבל הנפילה החופשית,

אבל השמחה החדה, הו לב.

הסיפור

פעם קראתי

סיפור על חרגול בן יומו,

הרפתקן ירוק מאוד, בשערב

נטרף בפי עטלף.

מיד אחרי זה נשא הינשוף החכם

נאום תנחומים קצר ואמר:

העטלף, גם הוא רוצה לחיות,

ויש עוד חרגולים רבים באחו.

מיד אחרי זה בא

הדף הריק של הסוף.

ארבעים שנה מאז אותו רגע

אני רכון על אותו דף ריק.

אין לי כוח

לסגור את הספר.

איפה*

התחבאתי בחדר, אבל שכחתי איפה.

בארון אינני.

ולא מאחורי הוילון,

גם לא במבצר הגדול בין רגלי השולחן.

הראי ריק ממני.

לרגע נדמה לי שאני בתמונה על הקיר.

באחד הימים אם יבוא מישהו ויקרא לי

אענה ואדע: הנני.

הפורטרט

הילד

אינו יושב במנוחה,

קשה לי לתפוס את קו לחייו.

אני רושם קו אחד

וקמטי פניו מתרבים,

אני טובל מכחול

ושפתיו מתעקמות, שערו מלבין,

עורו המכחיל מתקלף מעל עצמותיו. איננו.

הזקן איננו ואני

אנה אני בא.

*את "איפה" ביימתי בשנה שעברה, הרבה אהבה בי לשיר החידתי-שואתי הזה.

בהזדמנות חגיגית זו אני ממליצה בהתלהבות של גרופי על הביוגרפיה של פגיס, שנקראת, ממש כמו השיר, "לב פתאומי". כתבה אותה עדה פגיס, אלמנתו, והיא הפתעה נהדרת- טונות של כשרון שהיה בלתי ממומש במשך שנים, וחסה בצל בעלה, בתוספת התבוננות אוהבת מצד אחד וחסרת-רחמים מצד שני על חייהם המשותפים, יצרו ספר מורכב, מענג ועשיר. נדיר ביותר.