הפרא (במקור: הדב)

קומדיה במערכה אחת

מאת אנטון פ. צ'כוב

תרגום: טול

הנפשות הפועלות:

ילנה איבנובנה פופובה-                  אלמנונת עם גומות חן בלחיים, בעלת אחוזה

(פופובה-"המתחסדת, הצדיקה", נגזר מ"פופ", אפיפיור)

גרגורי סטפנוביץ' סמירנוב-            בעל אחוזה לא ממש זקן

(סמירנוב- נגזר מ"סמירנוי"- מנומס, מהוגן)

לוקה-                                         המשרת הקשיש של פופובה

תמונה 1

(פופובה, בבגדי אבל, מבטה לא מש מהתצלום, ולוקה)

לוקה                  לא טוב, גיברת... את הורגת את עצמך... החדרנית והטבחית יצאו לקטוף פירות יער, כל מי שחי ונושם- שמח, אפילו החתולה נהנית מהחיים, מתרוצצת בחצר אחרי הציפורים, אבל את- כל היום יושבת בחדר, כאילו במנזר. בלי שום הנאה. נו באמת! הרי כבר עברה שנה מאז שיצאת מהבית!...

פופובה               ולעולם לא אצא... לשם מה? חיי תמו. הוא שוכב בקבר, ואני קברתי את עצמי בין ארבעה קירות... שנינו מתנו.

לוקה                  נו באמת! הלואי ולא הייתי שומע אותך. ניקולאי מיכאלוביץ' נפטר, ככה זה וזהו. זה רצון האל. ינוח בשלום על משכבו... התאבלת- וזהו זה. מספיק ודי. אי אפשר לבכות לנצח. גם לי בזמנו מתה האשה… נו, ומה? התאבלתי. בכיתי חודש, ודי, מספיק. יותר מזה לא הגיע לה. (נאנח) את כל השכנים שכחת… לשום מקום את לא יוצאת, לא הולכת לבקר אף אחד, וגם אורחים לא מקבלת. אנחנו חיים, תסלחי לי, כמו עכבישים, לא רואים אור שמש. העכברים אכלו לי את המעיל החגיגי... מילא, אם לא היו פה אדונים מכובדים, אבל יש כאן שכנים כל כך נחמדים בסביבה… בריבלוב חונה גדוד, כאלה מן קצינים- ממש סוכריות, לא להאמין! בכל יום שישי יש להם נשף בבסיס, והתזמורת הצבאית מנגנת שם ואלסים כמעט כל יום… אוי, גיברת, חמודונת שלי! צעירה, יפה, לחייך שושנים- צריכה רק לחיות וליהנות... היופי, את יודעת, לא מחזיק מעמד לנצח! בעוד עשר שנים, תנסי למצוא חן בעיני הקצינים האלה, לעשות להם עיניים, אבל  אז יהיה כבר מאוחר מדי.

פופובה               (בתקיפות) אני מבקשת ממך לא לומר לי דברים כאלה לעולם! אתה יודע שמאז שניקולאי מיכאלוביץ' נפטר, חיי איבדו כל טעם. נדמה לך שאני חיה, אבל זה רק נדמה! נדרתי נדר ללבוש שחורים עד יום מותי, ולא לראות עוד את אור השמש, לא להיראות בחברה... אתה שומע? אני רוצה שהנשמה שלו תראה ותבין, עד כמה אני אוהבת אותו… כן, אני יודעת, זה לא סוד שלעיתים קרובות הוא היה רע כלפי, אכזרי, ולפעמים… לעיתים קרובות… אפילו בגד בי, אבל אני אהיה נאמנה לו עד שאמות, ואוכיח לו עד כמה אני מסוגלת לאהוב. ואז, כשאגיע לקבר, הוא יגלה בעצמו שלא השתניתי…

לוקה                  במקום לדבר ככה, אולי עדיף שתלכי לטייל בגן, או שתצווי לרתום את טובי או את טיטאן ותיסעי לבקר מישהו מהשכנים…

פופובה               אה!.. (בוכה)

לוקה                  גיברת!.. חמודונת שלי!.. מה קרה? אלוהים ישמור!

פופובה               הוא כל כך אהב את טובי! הוא תמיד רכב עליו אל הקורצ'גינים ואל הולאסובים. ואיך שהוא רכב, יוצא מן הכלל! כמה חן היה בתנועות שלו כשהיה מושך בכל הכוח את המושכות! אתה זוכר? אוי, טובי, טובי! תודיע שייתנו לו היום מנה כפולה של חציר.

לוקה                  כן, גיברת.

(צלצול פעמון)

פופובה               (נרעדת) מי זה שם? תגיד שאני לא יכולה לראות אף אחד.

לוקה                  ברור, גיברת! (יוצא)

תמונה 2

(פופובה, לבדה)

פופובה               (מביטה בתצלום) אתה עוד תראה, ניקולאי, איך אני מסוגלת לאהוב ולמחול… האהבה שלי תמות רק איתי, רק כשליבי האומלל יפסיק לפעום. (צוחקת מבעד לדמעות) אתה לא מתבייש? אני, אשה נהדרת, נאמנה, מסורה שכמותי, נעלתי את עצמי למענך, ואשאר נאמנה לך עד הקבר. ואתה… אתה לא מתבייש, חומד שלי? בגדת בי, עשית לי סצנות, שבועות תמימים השארת אותי לבדי...

תמונה 3

(פופובה, לוקה)

לוקה                  (נכנס, מודאג) גיברת, מישהו שם שואל עלייך, רוצה לראות אותך...

פופובה               אבל אתה אמרת, שמאז שמת בעלי אני לא מקבלת איש?

לוקה                  אמרתי, אבל הוא לא מוכן לשמוע, הוא אומר, שיש לו עניין מאוד חשוב.

פופובה               אני- לא- מקבלת- אף- אחד!

לוקה                  זה מה שאמרתי לו, אבל... איזה משוגע... מקלל וישר מתפרץ בגסות לחדר... הוא עומד עכשיו בחדר האוכל...

פופובה               (בחוסר סבלנות) בסדר, תכניס אותו... איזה חוסר נימוס!

(לוקה יוצא)

פופובה               איזה אנשים קשים! מה הם רוצים ממני? לשם מה להפריע את שלוותי? (נאנחת) לא, כנראה באמת עדיף ללכת למנזר... (מהורהרת) כן, למנזר...

סוף פרק 1, ומכאן זה הולך ומסתבך.

ועכשיו הסקר: רוצים לקרוא את ההמשך?