נתחיל מהשורה התחתונה - הלידה של איתן הייתה חוויה נהדרת. וזאת לא חוכמה בדיעבד, זאת הייתה ההרגשה שלי גם לאורך הלידה עצמה, תוך כדי הצירים והכאב, הרגשה של הפתעה מכוח סבל שבאמת לא האמנתי שיש בי. לאורך כל ההריון פחדתי מאוד מהלידה – מכאב הצירים, מהחתכים והקרעים, מהיציאה שלו – גוף כזה עצום מפתח כזה זעיר - שנתפשה עבורי כמו מדע בדיוני או סרט אימה, ובעיקר מההחלמה ומההורות שתבוא אחר כך. ההריון היה עמוס פחדים וחשבונות נפש. לכן הלידה החיובית תפסה אותי מאוד לא מוכנה.

ומכיוון שהשלב הלטנטי ארך חודש שלם, שם גם מתחיל סיפור הלידה.

החודש התשיעי, שבוע 35+0

החודש התשיעי התחיל ברעש וצלצולים. שבוע 36 התחיל, חצות, והופה – ציר ראשון. אחרי רבע שעה עוד אחד, עוד כמה דקות – שוב, וככה כל הלילה. בשבע בבוקר הודעתי לעבודה שאני כנראה בדרך לחדר לידה, בתחושת נצחון – הנה, גם אני דילגתי באלגנטיות על התשיעי המעצבן.

איזו תמימות. שעתיים אחר כך הכל נגמר, הצירים נעלמו, ואני בעיקר תשושה מהלילה ומאוכזבת, אבל גם מרגישה הקלה. אני הרי ממש לא מוכנה עדיין ללדת, מפחדת פחד מוות מהלא-נודע הזה. עדיף ככה, וחוץ מזה – יש לי סבלנות, וככל שגודו ייאפה שם יותר זה רווח נקי, וכו' כו'. עברתי את היום הזה בתחושת גבורה עילאית, הנה, גם אני חוויתי צירים (הרי זה בול צירים!) ושרדתי כמו גדולה. קטן עלי החודש התשיעי הזה.

פחחחח. הגיע הלמחרת וצחק עלי בפרצוף. עוד פעם לילה של צירים. כל רבע שעה, ואז עשרים דקות, ואז חמש דקות, ואז ארבעים דקות, ואז עשר דקות, כל הלילה. מזל שאני לא עובדת היום, זה יום טוב ללדת. מגיע הבוקר, ועד שתום מסיים לתהות האם להישאר היום איתי ולצלצל לעבודה שלו להודיע, הצירים משתתקים. עכשיו אני כבר מתחילה לראות לאן החודש הזה הולך.

ככה העברתי חודש שלם, פחות או יותר. במקרה הטוב, היה רווח של יומיים בין ליל צירים אחד למשנהו. עד שהגיע שבוע 38 אני כבר הייתי מותשת, עצובה ודי מרירה, השתבללתי בקונכיה של עצמי וסיננתי טלפונים מכל מיני דודות ואמהות שטרחו לצחוק עלי ועל התל"מ המכזיב (1 באפריל, ברור שהלידה היא בדיחה, לא ככה?), לספק לי עצות קלישאתיות (חריף, סקס, ריצה במדרגות ואפילו לידה בנוסח רוסיה - לשפוך קופסת גפרורים ולהרים גפרור-גפרור), וגם אני כבר האשמתי את עצמי בכל העניין – מי קוראת לעובר שלה "גודו"? הרי ידוע שמחכים לו והוא אף פעם לא מגיע. אינטלקטואלית יומרנית ומטומטמת שכמוך, מחכים לגודו, הא הא, מאוד מתוחכם.

בשבוע 37 הרופא מבשר לי חדשות משמחות – הצירים לא היו לשווא. פתיחה 2, מחיקה 70%. זה יקרה ממש ממש בקרוב, הלילה, או מחר, או בימים הקרובים. אני שוב חדורת תקווה, חוזרת הביתה, עיסוי פטמות ארוך ועצבני, ריקודים וסקס. התוצאה – הקולוסטרום מתחיל לטפטף (מה שמאוד מרגש אותי), ועוד לילה של צירים כואבים ועצבניים, שנגמרים בבוקר, ברגע שאני מתחברת למוניטור במיון יולדות. על המוניטור מופיע ציר וחצי, ודועך, נגמר. הפתיחה והמחיקה לא התקדמו בכלל. בדרך לאוטו אני כבר בוכה מרוב עצבים.

השבועיים הקרובים כבר קשים לי. אני מתכנסת עוד יותר בתוך עצמי, לא מתקשרת עם אף אחד, פקעת עצבים יללנית. עושה חשבון נפש ומפחדת שיש לי מחסום פסיכולוגי, שאני לא מוכנה להורות. משבר חריף.

שבוע 40 נגמר בעוד יממה של צירים. הכי קשה עד כה. אפילו תום כבר עולה לי על העצבים, בכל פעם שאני מבשרת לו ביובש שיש לי צירים, הוא בקושי מעיף עלי מבט, ופולט "לא נורא טול, עוד כמה שעות זה ייגמר". המכעיס הוא שהוא צודק. כבר חודש אני מתרגלת לעובדה שצירים הם מעין תופעת לוואי הריונית ממש כמו צרבת או השמנה, זה לא כאילו הם מובילים למשהו. הם פשוט שם. במעקב הריון עודף למחרת, הרופא מבשר לי שאין שום התקדמות. אני בין ציר לציר, בקושי זזה, מתחילה לבכות מול הרופא. המסכן נבוך ומנסה להרגיע אותי שאולי הוא טועה, ולכי תדעי, יש סיכוי שמחר כבר תלדי. והוא צדק.

שבוע 40+1, יום חמישי 2.4

בשבע בערב, כמו בכל ערב, צירים. אני מסרבת להתרשם. מודיעה לתום, ושנינו ממשיכים כרגיל, כשכל רבע שעה בערך הצירים מודיעים לי שהם עדיין שם. זה בסדר, הם ילכו עד הבוקר.

22:00, והצירים עדיין כאן. כל חמש-שש דקות. אנחנו מחליטים לתת להם עוד חצי שעה ואז לקפוץ למיון, ליתר בטחון. אני כבר קצת יותר אופטימית, מקווה לטוב אבל לא מרשה לעצמי להודות בזה בקול רם. עין הרע.

22:30 הצירים ממשיכים באותה תדירות, כואבים ומאוד משמחים. בשלב הזה אני מאוד מחוברת לקלישאה הזאת של "כאב טוב", כל ציר כזה ממש מכניס אותי להתרגשות שמחה, אולי עכשיו זה זה. הוחלט – נוסעים. אני מחליטה להיכנס למקלחת, תום מוציא בינתיים את הכלבות. אני יוצאת מהמקלחת ומייד יורדים לי המים, ואני שמחה. מכאן כבר ברור לי שזה סופי ומוחלט. תום חוזר, והדבר הראשון שהוא אומר לי זה "אז מה את עומדת באמצע הבית! תחזרי למקלחת". גומרים לארוז את התיק, ויוצאים לבלינסון. מדהים אותי כמה שאני רגועה. כל כך הרבה דמיינתי את הרגע הזה, ובאף אחד מהתסריטים לא הייתי רגועה.

23:30 מיון יולדות, המוניטור מראה סוף סוף צירים סדירים וטובים. אני די באופוריה, מרגישה בשליטה, רגועה. הלב מנבא לי טובות לגבי הלידה הזאת.

3.4 יום שישי

00:15 בדיקת הרופאה מבשרת שאכן, ירדו לך המים. פתיחה 3 ומחיקה מלאה, את בלידה. אני כל כך שמחה לשמוע את זה שבא לי לשיר. הולכים לחפש לי חדר לידה פנוי. מאותו הרגע הצירים מצטופפים בבת אחת, פחות מ- 10 שניות בין ציר לציר, והם גם מתחזקים מאוד. תום הלך לבדוק לגבי חדר. אני בינתיים יוצאת לבד ללובי של המיון ומפחידה את הקהל הרחב – לא מפסיקה ללכת ברגל, לטלטל אגן, לנהום ולנשום, להיתמך קירות ולקפוץ. זה עוזר. ככל שאני זזה יותר, הכאב יותר נשלט. אבל הוא הולך ומתעצם.

תום חוזר עם בשורות רעות – אין חדר לידה פנוי. הכל מפוצץ. בינתיים מכניסים אותי לחדר רופא ריק. אמא מגיעה, קצת נבהלת כי אני כבר נראית קצת כמו נמרה פצועה. היא מנסה לגעת בי אבל אני מאוד נרתעת. גיליתי כבר שמה שהכי עוזר לי להעביר את הצירים זה להשתבלל בתוך עצמי, להתכנס בנשימות שלי, לספור את השניות לאט ובשקט. מרחוק אני שומעת את תום ואמא מדברים עלי, אבל זה כאילו שהם מרוחקים ממני מאוד ולא באותו חדר.

3:00 הצירים מתחזקים מאוד ומצטופפים עוד יותר. עכשיו זה כבר ציר על ציר על ציר, בערך שנייה-שתיים הפסקה ביניהם. אני מבקשת שיכניסו לי סוף סוף עירוי, כדי שאני אוכל לקבל אפידורל. אחרי חצי שעה של בקשות, סוף סוף מתייחסים אלי ברצינות ונותנים לי עירוי. בזמן הזה גם מחברים אותי למוניטור לחצי שעה, וזו החצי שעה הכי קשה בלידה. בבת אחת הצירים הופכים לסכינים, אני שוכחת הכל על הנשימות ומאבדת את השליטה שהייתה לי עד כה. זאת גם הפעם היחידה שאני מרגישה שיוצאים ממני קולות מוזרים, כמו מין בכי נואש וחזק. נכנסת מיילדת, מזכירה לי נשימות. אני מחזירה לעצמי את השליטה. הצירים לא פחות כואבים אבל קצת יותר נסבלים. עם כל ציר, לאורך כל הלידה, אני מרגישה מעין תמהיל מוזר של רגשות – מצד אחד זה נורא כואב ואני מתחננת לאפידורל, ומצד שני – בו בזמן – אני מופתעת מעצמי, גאה, כי חשבתי שזה הרבה יותר כואב והרבה יותר מייאש, והנה אני עומדת בזה נהדר, ואולי בעצם עדיף בלי אפידורל, פשוט כי אני מסוגלת. קשת רגשות משונה. מאוד לא צפויה.

3:30 מסיימת את המוניטור ועדיין עם עירוי. עדיין אין חדר לידה פנוי באופק, מה שאומר שאי אפשר לתת לי אפידורל (כי אין ניטור רציף). הפתיחה התקדמה ל- 4.5. אני כבר מתחילה לפחד מלידה ללא אפידורל, זה לא נכנס לי לתכנונים ולאורך כל ההריון זאת מחשבה שלא הצלחתי להתמודד איתה. לא בניתי על להרגיש את צירי הלחץ.

4:00 הללויה, יש חדר לידה שמתפנה. רק גומרים לנקות אותו, ובינתיים מעמיסים אותי על כסא גלגלים ונוסעים לכיוון. אני עם פתיחה 5, וצירים שכבר אי אפשר להבחין מתי אחד נגמר ואחד מתחיל. מגיעים לחדר, אני עולה על המיטה, ומרגישה בבת אחת שינוי קיצוני – הצירים כל כך מתחזקים שאני מרגישה שאני נקרעת. לחץ אדיר. אני לוחשת שנדמה לי שאני יולדת והתינוק בדרך החוצה. שיבדקו שוב. המיילדת בודקת בעיקר כדי להרגיע אותי, מרימה גבות בהשתאות. בשלוש דקות של נסיעה בכסא גלגלים התקדמתי מפתיחה 5 לפתיחה 7. אני מרגישה מצד אחד כמו מנצחת – זה מתקדם – ומצד שני, בקצב הזה אני עוד עלולה לאחר את הרכבת ולא לקבל אפידורל, וזה הפחד הכי גדול שלי. ושוב מתחיל התמהיל הרגשי – אני מתחננת לאפידורל ואומרת שאני לא יכולה לסבול יותר, ובלב אני לא לגמרי מאמינה למה שיוצא לי מהפה – אני כן יכולה לסבול עוד, ובהחלט יכולה לעמוד בכאב הזה, וזה כל כך מפתיע אותי – אני, עם הסיבולת העלובה שלי – שאני לא ממש יודעת איך להתמודד עם התובנה הזאת כרגע. אז עדיף אפידורל, נתמודד כבר בלידה הבאה.

תום מוסר למיילדת את תוכנית הלידה שלנו. היא קוראת אותה בעיון שמאוד משמח אותי. אומרת את הצפוי – שיש בעיה להתעכב עם חיתוך חבל הטבור, אי אפשר יותר מדקה. בלי למצמץ אני אומרת שיופי, דקה זה גם מצוין. וזה עוד משהו שבו אני מפתיעה את עצמי בלידה הזאת – היכולת הפתאומית הזאת לשחרר ציפיות ולהסתגל לנסיבות הקיימות. להתמסר לחוסר השליטה. אין חדר לידה? לא נורא, אני אלד בכל מקום. אין אפידורל? כנראה שזה אפשרי גם בלי. ניטור רציף? בסדר, שיהיה. אין חיתוך מאוחר? נתפשר על הקיים. ניטור פנימי? כנראה שחייבים. חתכים וקרעים? חפיף, ככה זה בלידה ראשונה. הגישה הזאת מאוד מאוד הקלה עלי. וזה מאוד לא אני, להתנהג ולחשוב ככה.

4:10 המרדים מגיע, מחתים אותי, מכין את הכל. אמא מפחידה אותי שאסור לי לזוז, ואני חוטפת ציר עצום בשנייה שהמחט נכנסת. אני לא מבינה איך הצלחתי לא לזוז, אבל הצלחתי. רבע שעה אחר-כך אני מרגישה נימול ברגליים. יכולה להזיז אותן, אבל כאילו שהן רדומות. האפידורל עושה לי צמרמורות בכל הגוף, אני רועדת. מכסים אותי בשתי שמיכות. לא כואב לי בכלל, לא מרגישה כלום. לא יכולה להוריד את החיוך. ממש טוב לי. האפידורל הזה הוא המצאת המאה. בין נמנום לנמנום אני שואלת את המיילדת איך קוראים למרדים, כדי שאני אוכל לקרוא לבן שלי על שמו. נשבעת שבאותה שנייה הייתי רצינית. אני יודעת שאני אמורה להיות פעילה ובתזוזה, אחרת הלידה תתעכב מעכשיו, אבל אני עושה חישוב ומגיעה למסקנה שאני מעדיפה קצת לישון, כדי להגיע ללחיצות עם כוח. אז ייקח עוד קצת זמן ויתעכב, לא נורא. אחרי חודש של צירים, הרווחתי את זה.

5:00 מעירים אותי לבדיקה. הפתעה - תוך חצי שעה של נמנום הגענו מפתיחה 7 לפתיחה 10. עכשיו אני כבר מתחילה להתרגש. אז מה, ללחוץ? לא, מסתבר שגודו עוד לא התברג עד הסוף. יש לו עוד חצי סיבוב להשלים. מחכים. המוניטור מאבד בקביעות את הדופק של גודו, הרופא מחליט לעשות ניטור פנימי. אני מחליטה לשכוח כל מה שאני יודעת על הדקירה הזאת בגולגולת של הבן שלי, ומרפה מחשבות.

5:20 ההתברגות הושלמה, והמיילדת מבקשת מתום שמן שקדים שהבאנו מהבית. פתאום אני מבינה שהנה, זה ה-Q שלי, זה מתחיל. עוד כמה דקות אני אמא. ואני מתרגשת בטירוף. טוב לי בלידה הזאת. אני שוכבת על הצד ומתחילה ללחוץ, כשתום ואמא מחזיקים לי יד ורגל והמיילדת מנחה ומעודדת, אומרת מתי מתחיל כל ציר ומתי הוא נגמר (אני לא מרגישה כלום, כאילו לוחצת על ריק). הרופא מגיע לעזור כי אין התקדמות משמעותית, ובדיעבד מסתבר שבשלב הזה נקרעתי בדיוק באיזור שבו ממוקם כלי דם גדול, וזרם חזק של דם השפריץ על המיילדת והרופא, ועל הקיר שמאחוריהם... עכשיו גם מחליטה המיילדת שהיא חייבת לחתוך אותי, כי אני עומדת להיקרע עוד יותר. גילוח, מספריים, וממשיכים - שתי לחיצות ואין שינוי, משנים תנוחה ועוברים לגב, והרופא בא לעזור.

5:40 הרופא לוחץ לי על הבטן, עוד שלוש לחיצות והנה, אני כבר שולחת יד ומרגישה את הראש. רך כמו פלסטלינה, וזה ממש מפתיע אותי. וכמה שיער... המגע מחדיר לי המון כוח ומרץ, ואני לוחצת עוד שתי לחיצות טובות. נשמע קול קטן, חלש, וילד קטנטן, 2.860 ק"ג בסך הכל, מונח עלי. אני לא יכולה לעצור את הדמעות ואת החיוכים. האצבעות הקטנטנות האלה, כפות הרגליים, העיניים, השפתיים האדומות, האף הכפתורי שדומה לשלי – אני עשיתי את הדבר הקטנטן והמושלם הזה. לא ברור איך. והוא כל כך שברירי ועדין, ועם זאת – כל כך חי, קיים בזכות עצמו, נושם ובועט ונפרד ממני, אחרי תשעה חודשים של תלות מוחלטת. איזה מופלא מצדו, כל כך זעיר וכבר מסוגל להתנתק ממני, ככה ברגע אחד, ופשוט לחיות. הניגוד הזה כל כך לא נתפס לי, כל כך מרגש אותי. בינתיים לוקחים אותו ממני, ואני נתפרת (קרע מסיבי + חתך יזום, מביאים לתפירה ארוכה מאוד שכעבור כמה ימים תזדהם ותהפוך למודלקת, ותגרור החלמה די קשה). בינתיים הילד חוזר אלי, עטוף ושקט. תום לוחש לי באוזן שהוא כבר יודע איך קוראים לו, ומחייך. גם אני בעצם כבר יודעת. אני אמא של איתן.

הלידה

בן יום


בן 4 ימים

עוד תמונות נמצאות כאן (זה בעיקר בשביל אריאלה).

(אני יודעת, אני יודעת, הבלוג די סגור. אולי אני אחזור, כשיהיה לי משהו מעניין לומר לאומה.)