זה הקטע שישב לי בראש בשבוע האחרון, ובגללו נהרס לי השבוע (ולא רק בגללו). אני מנסה לערוך סדר במחשבות ולא ממש מצליחה להגיע לקוהרנטיות, הגל עדיין לא עבר ועדיין אני מסתובבת עם אותה בחילה עצמית. שיחה עמוקה עם סטודנט שלי השבוע רק העצימה את מה שאני חששתי לומר לעצמי. מה אני עושה בקבר האקדמי הזה? מה אני מלמדת אחרים לעשות? לא לפתוח, לא להיפתח, לא לחקור גבולות או לקעקע אותם. האקדמיה מקדשת את הצמצום. ההתמזערות וכיפוף הגב לתוך קונכיה קטנה של ידע עלום, בועה מנותקת ממציאות היום-יום. ההמשגה הבלתי נלאית, ה"איזמים" האינסופיים והוד קדושתו השיח, כל כך הרבה זמן שוכנעתי ושכנעתי שיש בזה ממש. נכון לרגע זה פתאום תפשתי את המהות הדלוחה של החתירה לדעת- השאיפה למרחבים האינסופיים של הידע היא לא פחות ממגוחכת. נצמצם את הנושא, את ההיקף, את ההתפזרות הבינתחומית. נישאר עם צמצום, כן? אבל הצמצום העצוב הזה, הבועה התלושה, כמה עקרות יש בו וכמה ניוון. עצם העובדה שאתה יכול להיות אקדמאי גדול ומהולל, חוקר ידוע שם ומבריק, אבל אדם אטום וצר שלא מתחבר לעולם אלא רק לעצמו, מעידה על הפער הבלתי נתפש בין האקדמיה לבין המציאות עצמה. אני לא רוצה להיקבר באינרציה של הקריירה הזו, לקום יום אחד ולגלות שמרוב שהידע שלי רחב ועשיר, ולמדתי, ולימדתי, והטפתי לצמצום (לכאורה רק בצמצום המחקרי אפשר לומר משהו בעל ערך אמיתי, הרי יש חיפוף בהתפזרות, והאומנם? אני תוהה) במקום לפתיחת עיניים לרווחה, בעצם אני לא יודעת שום דבר על שום דבר. הקהל רשאי לגחך, להסכים וללכת לאוניברסיטה לעשות תואר, כי אין דרך אחרת. צריכה להיות. בהיסוס אני אומרת, אולי דרושה מסגרת לימודית אחרת להענקת דעת (ואני לא מתכוונת לאוטודידקטיות, אני לא מאמינה שזה אפשרי ליישום מעבר לטווח המוגבל מאוד, מלבד אצל אנשים נדירים במשמעת הפנימית שלהם). מונופול הדעת האקדמי המצומצם הזה עוד יחריב את היסודות שעליהם הוא עצמו עומד.

ובהסתייגות אני אוסיף שאולי גל הבחילה העצמית יעבור עוד כמה ימים, ואני אמצא לי הצדקה. אני חושבת על הסבה ונתקעת. בעיקר כמהה לחופש מוחלט, בלי הגבלת זמן, ולקצת בטלה משועממת מהסוג הישן והטוב, לשבת ברחוב ולבהות באנשים. ללמוד אותם, אבל בלי הצמצום הזה.