מעניין שלא שמתי לב לזה עד היום.

זה לא חדש, שכשנמצאים בעיצומו של פרויקט שואב-חיות, העולם מסביב מתחיל ללבוש צורה של אותה פנטזיה בדיוק. כשנפרדים ממישהו אהוב לא מפסיקים להיתקל בזוגות מורעבי-מגע, לפני החתונה פתאום הכל מלא בשלטי חוצות של שמלות כלה, מכוניות מקושטות בטעם רע ואולמות ארועים מפונפנים. וכשמתחילים (מתחילות?) להרגיש את הכמיהה לילד, העולם מתמלא פתאום בבטנים עגולות, תינוקות יונקים ועגלות שמאכלסות את הרחוב. מצד שני, אם נהיה ריאליים, זו בכל זאת גבעתיים, עיר האמהות בחופשת לידה.

אני, לעומת זאת, ראיתי משהו אחר לגמרי, והוא היה מבחינתי הסימן הראשון.

בכניסה לאוניברסיטה עמד גבר מבוגר, חרדי, והתפלל. "עמד" זאת מילה לא מדויקת, למען האמת. הוא התנדנד קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, בתנועות קצובות ומהירות, כמעט תזזיתיות. שפתיים ממלמלות בלי קול, עיניים עצומות, חירש לסביבה הסואנת. סוג של טראנס.

נו, התמונה מוכרת לכולם, נדמה לי. אבל בניגוד לכל יום אחר, ביום ההוא לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, ולא הבנתי למה זה כל כך מושך אותי. וככל שהתבוננתי בו ביתר ריכוז, כך נפל לי פתאום האסימון.

התנועות האלה, האגן-קדימה-אחורה, הדבקות, הניתוק – האיש הזה עושה סקס. פתאום תפשתי עד כמה האקט של התפילה הוא מיני. האגן ממשיך לזוז בתנועות קצובות, ואני המשכתי ללכת עם הרעיון צעד אחד קדימה.

אם יש מיניות בתפילה, בקדושה הזו (ועוד לא נכנסתי בכלל לסתירה העמוקה כל-כך בין ההטפה לצניעות הדתית לבין המיניות הבוטה בפומבי, בשם הקודש), מה לגבי הכיוון ההפוך: האם יש תפילה, או קדושה,  גם בסקס עצמו?

לקח לי עוד הרבה זמן להבין עד כמה יש בזה משהו, אצלי. אני חושבת שהבנתי סופית רק כשהודיעו לי שאין פוריות. לא שמתי לב מתי בדיוק זה קרה, מיום ליום עוד קצת ועוד קצת, אבל מתישהוא נעלמה לי התפילה מהמין, ומשהו היה ריק. זה לא שזה היה אי-פעם העיקר, סקס בשביל ללדת, אבל כשהסיכויים הולכים לעזאזל בהינף כמה בדיקות דם, המין הופך לנטול-תפילות, כל פעם קצת יותר חילוני, מפוכח, לא ממש עצוב (לא להגזים) – אלא מכורסם בעל-כורחו. מכרסמת בו הציניות המרירה של נטולי האמונה.

לא לדאוג. המרירות תדעך, תתחלף בהומור, וגם הבטן הגדולה אולי עוד תבוא יום אחד, ברוך בורא טיפולים. רק דבר אחד הלך, והוא הזיק הקדוש שבמין, אותו זיק שכנראה קיים גם בתפילות. זה בסדר גמור, לפני כל זה בין כה וכה לא ידעתי שהוא בכלל קיים.

טעיתי, התבלבלתי, מסתבר באיחור. כל הנחמה הזאת של "נפש תאומה" היא בעצם מסווה למשהו נורא בהרבה, לפלישה, לבולענות. להרגיש את האחר עד קצות העורקים זה דבר שאולי מריח מרומנטיקה. בפועל זה אקט אנטי-רומנטי, אנטי-זוגי, ובטח שלא מאהבת גבר לאישה. להרגיש מישהו ברמה כזאת, לאבד על עצמך שליטה, להיות נתון לחלוטין לחסדי מצב הרוח ההפכפך של האחר זה מצב הגיוני רק כשמדובר בהורה וילד קטן, בגיל ההוא שבו בטוחים שאני זה העולם, ושהעולם חייב להיות כפוף לצרכים שלי. במצב של הורה וילד, בגיל מאוד מסוים, זה סביר ואפילו הכרחי. אבל בין אוהבים זו סכנת חיים של ממש. פעם הייתי בטוחה שאני מרגישה את האחר צומח לי בבטן כמו ילד שלי, ואהבתי כמו אמא את בנה. היום מתברר שמה שמתפשט לי בבטן הוא כנראה גידול ממאיר, ומכלה את כולי, שואב אותי לתוך אין-האישיות הזה שלי. האבל על הניתוק כואב לי כל כך, כאילו אני חותכת אותו ממני לאט לאט. אבל אין אפשרות לשינוי, אני מבינה את זה עכשיו. לא משנה מה אבחר, אני מפסידה מכל הכיוונים. אם אבחר להישאר, אני גוזרת ויתור מוחלט על עצמי, כל כולי מוקדשת לו, לא מקבלת דבר בתמורה מלבד כעס והאשמה. אם אחליט ללכת, אני מאבדת אותו, שאני אוהבת, שאני זוכרת לו חסד חיים. שינוי הוא לא מצב אפשרי. כל ביקורת נהדפת בחבטה אדירה. כשלון מכל הכיוונים.