מעניין שלא שמתי לב לזה עד היום.

זה לא חדש, שכשנמצאים בעיצומו של פרויקט שואב-חיות, העולם מסביב מתחיל ללבוש צורה של אותה פנטזיה בדיוק. כשנפרדים ממישהו אהוב לא מפסיקים להיתקל בזוגות מורעבי-מגע, לפני החתונה פתאום הכל מלא בשלטי חוצות של שמלות כלה, מכוניות מקושטות בטעם רע ואולמות ארועים מפונפנים. וכשמתחילים (מתחילות?) להרגיש את הכמיהה לילד, העולם מתמלא פתאום בבטנים עגולות, תינוקות יונקים ועגלות שמאכלסות את הרחוב. מצד שני, אם נהיה ריאליים, זו בכל זאת גבעתיים, עיר האמהות בחופשת לידה.

אני, לעומת זאת, ראיתי משהו אחר לגמרי, והוא היה מבחינתי הסימן הראשון.

בכניסה לאוניברסיטה עמד גבר מבוגר, חרדי, והתפלל. "עמד" זאת מילה לא מדויקת, למען האמת. הוא התנדנד קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, בתנועות קצובות ומהירות, כמעט תזזיתיות. שפתיים ממלמלות בלי קול, עיניים עצומות, חירש לסביבה הסואנת. סוג של טראנס.

נו, התמונה מוכרת לכולם, נדמה לי. אבל בניגוד לכל יום אחר, ביום ההוא לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, ולא הבנתי למה זה כל כך מושך אותי. וככל שהתבוננתי בו ביתר ריכוז, כך נפל לי פתאום האסימון.

התנועות האלה, האגן-קדימה-אחורה, הדבקות, הניתוק – האיש הזה עושה סקס. פתאום תפשתי עד כמה האקט של התפילה הוא מיני. האגן ממשיך לזוז בתנועות קצובות, ואני המשכתי ללכת עם הרעיון צעד אחד קדימה.

אם יש מיניות בתפילה, בקדושה הזו (ועוד לא נכנסתי בכלל לסתירה העמוקה כל-כך בין ההטפה לצניעות הדתית לבין המיניות הבוטה בפומבי, בשם הקודש), מה לגבי הכיוון ההפוך: האם יש תפילה, או קדושה,  גם בסקס עצמו?

לקח לי עוד הרבה זמן להבין עד כמה יש בזה משהו, אצלי. אני חושבת שהבנתי סופית רק כשהודיעו לי שאין פוריות. לא שמתי לב מתי בדיוק זה קרה, מיום ליום עוד קצת ועוד קצת, אבל מתישהוא נעלמה לי התפילה מהמין, ומשהו היה ריק. זה לא שזה היה אי-פעם העיקר, סקס בשביל ללדת, אבל כשהסיכויים הולכים לעזאזל בהינף כמה בדיקות דם, המין הופך לנטול-תפילות, כל פעם קצת יותר חילוני, מפוכח, לא ממש עצוב (לא להגזים) – אלא מכורסם בעל-כורחו. מכרסמת בו הציניות המרירה של נטולי האמונה.

לא לדאוג. המרירות תדעך, תתחלף בהומור, וגם הבטן הגדולה אולי עוד תבוא יום אחד, ברוך בורא טיפולים. רק דבר אחד הלך, והוא הזיק הקדוש שבמין, אותו זיק שכנראה קיים גם בתפילות. זה בסדר גמור, לפני כל זה בין כה וכה לא ידעתי שהוא בכלל קיים.

הנאה מעולם לא הייתה בסדר העדיפויות שלי. תוצאה של חינוך. מעולם לא הבנתי בדיוק מה זו הנאה.

הנאה בשבילי היא לינק ישיר לנקיפות מצפון. ואז, כמובן, כבר אין לה זכר.

אולי הגיע הזמן להקדיש לה מחשבה, למושג המעורפל, הנכסף והנחות הזה, בו זמנית.

יש בלבול נפוץ בין הנאה לבין ערך מוסף. זה בלבול מסוכן. הנאה היא בעלת ערך מוסף אוטונומי. הנאה היא הנאה היא הנאה. אין לה שום ייעוד לצמיחה, להגשמת פוטנציאל. חוגי הילדים שלי, 5 חוגים בשבוע, כל אחד נועד למטרה ברורה של הגשמה, במשך שנים, לא נהניתי. לא היה לי פנאי ליהנות, ממש כשם שלא היה לי פנאי לשעמום.

הדרך היחידה להגדיר מה מהנה עבורי, היא "מזה אני רוצה עוד".

והסתייגות הכרחית: אבל הגבול בין "עוד" לבין "יותר מדי" הוא בדיוק הגבול שבין הנאה לבין הלקאה עצמית.

איזו הנאה גדולה ומשמעותית יותר – ההנאה המולדת, שנובעת מהמכנה המשותף הנמוך ביותר, או ההנאה הנרכשת, המושכלת? במילים אחרות, ההנאה ממין או ההנאה משירה? ההנאה משוקולד פרה או ההנאה מוויסקי טוב? ההנאה מאיש מחליק על קליפת בננה, או הנאה משנינות של קומדיה בריטית?

אבל אולי זו שאלה לא לגיטימית, כי היא חוזרת להנחה שלהנאה יש ערך מוסף, במקרה הזה דידקטי ומוסרי, עם ניחוח אליטיסטי.

לפחות חלק מהגדרות ההנאה שלי נמדד באמות מידה חברתיות. ממה אני אמורה ליהנות, ממה לא.

אני אמורה ליהנות ממין. עוצמת ההנאה אמורה גם להכתיב לי תדירות מינית מסוימת. כנ"ל לגבי חברים- אני אמורה ליהנות בחברתם, לרצות בה. עוצמת ההנאה אמורה להכתיב לי את עוצמת הזיקה כלפי החברים. ההנאה, או החרדה לא לעמוד ברף ההנאה הסביבתי? ואם מעורבת בזה חרדה, איך אפשר עדיין לחוות בתוך כל זה הנאה?

תוספת בלתי נמנעת: אני נהנית גם מהחתירה תחת אמות המידה. מההנאה האסורה, של "מים גנובים ימתקו". האם אני נהנית מאותם "מים גנובים" באותה מידה גם כשהם הופכים ללגיטימיים? אם לא, ממה בדיוק היתה הנאה? מהחתרנות, או מאותו משהו שגרם לי הנאה?

ואולי הנאה, חרדה וסבל חיים בשכנות.

ההנאה שבבכי היסטרי, ההנאה שבקתרזיס טראגי בהצגה מעולה, ההנאה שבהתמסרות לדיכאון, ההנאה שבתמונות זוועה הופכות קרביים - הגרניקה של פיקאסו, גוויות, פיגועים, עינויים, ייסורים. אנחנו מסבים מבט, והמבט חוזר. למה הוא חוזר? איזו מין הנאה משונה היא זו? האם זו הנאה של עליונות, של הקלה שזו לא אני שם? האם זו דווקא הנאה הפוכה, של חרדה מהזדהות יתר? האם זו פשוט הנאה מהצפת הרגשות המוחלטת הזו, הסובלת, שנדירה כל כך ביומיום?

למה דבר מהנה מפסיק להיות כזה, ברגע שבו הוא מוגדר כחובה? למה כל ספר, נפלא ככל שיהיה, הופך לעונש ברגע שסטודנט נתקל בו ברשימת הביבליוגרפיה לקורס כלשהו?

כשמתעמקים בזה, אין שום הסבר לעובדה שבעוד שמונחי הסבל הם אוניברסליים - כשמדובר במוות, עינויים, פרידה, אכזבה, כשלון, אסון, כולם סובלים – אבל מונחי ההנאה סובייקטיביים לחלוטין. אין שום סיבה הגיונית לעובדה שאני לא נהנית מחצילים ואתה כן. אין שום סיבה הגיונית לכך שאימא שלי נהנית לשטוף כלים, ואני סובלת.

היוצא מכלל זה הוא הנאה נרכשת, שנעוצה בהתנייה חינוכית. יש שפע של סיבות לכך שיש שנהנים מדודו טופז ויש שסובלים. אף אחת מהסיבות האלה לא מספקת לחלוטין. כולן מתסכלות אותי.

ואם בסובייקט מדובר, איך ייתכן שהנאות משנות את טעמן וצבען, הופכות מ"כן" ל"לא"? באיזו נקודת זמן מדויקת הפסקתי לאהוב לשחות? האם היה לכך טריגר כלשהו, טראומטי? האם סוף ההנאה בא מהאוויר, וההנאה חלפה בדיוק כמו שהיא הגיעה? ובעניין דומה- האם אני נהנית מדברים מסוימים רק מכיוון שהם צברו הנאה נוסטלגית אצלי, שבעצם כבר מזמן לא רלוונטית (חברים מהעבר זו דוגמא טובה)? אולי הנאה היא בכלל לא ההגדרה הנכונה כאן.

האם הנאה, כנות ומודעות עצמית הולכות יד ביד? האם אפשר לזייף הנאה? לא, לא רק כלפי חוץ. זה אפשרי בהחלט. השאלה היא האם אפשר לזייף הנאה כלפי פנים? האם שכנוע עצמי יעבוד כאן, והלא-מהנה יהפוך למהנה? האם אפשר ללמוד ליהנות, או שהנאה היא יצר גולמי שאינו ניתן לפיסול?

במילים אחרות, האם יכולה להתקיים באמת פוליאנה אנושית, שמאלפת את ההנאה וכופה אותה על עצמה לצורך הישרדות?  

אני עדיין לא יודעת אם שלחו אותי לראות את "האב" של סטרינדברג, ההפקה החדשה בקאמרי, לצרכי ביקורת או סתם צ'ופר מהעבודה, אז אני לא אעסוק כאן בהצגה עצמה (מלבד המלצה חמה, לכו לראות). אבל היו כמה רגעים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום. ולא רק במסגרת ההצגה עצמה.

בעיצומו של המאבק ביניהם, לאורה (שרה פון שוורצה) פתאום רואה שהיא הביאה את בעלה, אדולף (גיל פרנק) לידי בכי. פתאום גוש האבן הזה מתרכך, והיא כמעט מתמוגגת מחמלה. אבל כשהוא מתחיל לגלות כלפיה סימנים של תשוקה, היא נרתעת. אז היא גם מסבירה: היא אוהבת את בעלה כאמא שאוהבת את בנה. אבל כשהוא מבקש את המגע שלה כמאהבת, היא מרגישה אשמה וגועל.

ואז הסיפור הידוע, היא מדרדרת אותו במניפולציות שונות עד לשגעון, שבשיאו הוא מקבל שבץ. כך זה מסתיים.

ביציאה, אחרי שתיקה ארוכה, אמא שלי ממלמלת בשקט- "אם נשים יצטרכו לבחור אם לאהוב את הבעלים שלהן כאמהות או כמאהבות, באופן אינסטינקטיבי מוחלט הן יבחרו באמהות".

המשפט האחרון שהיא אמרה בנושא, היה המשפט הבא-

"המחזה הזה הוא לא רק טרגדיה של הגבר. זו גם טרגדיה של האשה, כי ברור שעכשיו, אחרי השבץ, כשהיא תצטרך להחליף לבעלה חיתולים כל חייו והוא לא יוכל לדבר ויהיה זקוק לה, היא תאהב אותו כמו שהיא לא אהבה אותו מעולם כבעל. זו הטרגדיה".