"הסאטירה והקומדיה מסיגות זו את גבולה של זו- הסאטיריקנים לפרקים כותבים דברים מצחיקים, וכותבי הקומדיות משתמשים בסאטירה. אבל במטרתם יש הבדל מהותי. מטרת הסאטירה היא רפורמה, מטרת הקומדיה היא קבלת העולם כמות-שהוא.

הסאטירה מבקשת להראות שהתנהגות הפרט או התנהגותה של קבוצת אנשים פוגעת בחוקי המוסר או בשכל הישר, בהניחה שאם העובדות הללו עשויות להסתבר לרוב הקוראים, הרי הם יתקוממו התקוממות מוסרית, ולפיכך, או שיכריחו את הפוגעים בחוקים לתקן דרכיהם, או יטלו מהם את כוחם החברתי והפוליטי.

לעומת זאת, הקומדיה עוסקת באשליות ובאותה אי-אמת שבה חיים בני האדם, בהעלימם מעצמם מה הם לאמיתם חיי אנוש והעולם בו הם חיים, וכל אלה- כל זמן שהעולם והחיים אנושיים הם- לא יוכלו להיות אחרים. אובייקט הקומדיה ומה שהיא מראה לנו הוא לא פרט מסוים או חברה מוגדרת, אלא כל אדם באשר הוא אדם או חברה אנושית באשר היא חברה אנושית.

הסאטירה היא זועמת ואופטימית - מאמינה היא שהרע, אותו היא תוקפת, ניתן לתיקון ולסילוק. הקומדיה היא טובת מזג ופסימית - מאמינה היא, שעל אף כל רצוננו הטוב לשנות את טבע האדם, לא נוכל לשנותו ועלינו לקבל את המגרעות ברוח טובה ככל האפשר."

(וו.ה. אודן, "ביירון: לידתו של משורר קומי". ההדגשות שלי)

זהו מבוא קצרצר לכמה קטעים שיוקדשו למילכוד שנקרא סאטירה, קאמינג סון.

ואיך הייתה ההרצאה שלי היום בבית-צבי? כנראה שהתרגלתי לעולם החנונים האקדמי. אבל היה לי נחמד. מעייף, אבל נחמד. צ'כוב מעולם לא נראה כל כך סוער, נראה לי. והייתה שם גם אישיות בלוגרית סימפטית :)

והערת המערכת: יותם, יותם, צור קשר בקבלה, מתגעגעים אליך.

מכל מקום אני שומעת רק "הזדהות". הזדהיתי עם השחקן, הזדהיתי עם הדמות, הזדהיתי עם העלילה, הזדהיתי עם הקונפליקט, ולא במקרה גם- הזדהיתי עם הפוסט האחרון, הזדהיתי עם הרגשות, הזדהיתי והזדהיתי. כאילו שהזדהות היא כרטיס הביקור של הרגש העמוק ביותר שקיים באדם.

אני אומרת לא. לא בדרמה, בעצם גם לא בחיים.

.....

הזדהות איננה מטרה נעלה ולא ערך מקודש בדרמה. אלא רק קוטב אחד משני קטבים שחייבים לפעול ביחד, בשילוב אורגני.

ההזדהות מול השיפוט, החמלה מול הביקורת. לא או-או, אלא גם-וגם.

הקהל צריך לטייל בין שני הקטבים האלה הלוך ושוב, עד שתהיה סחרחורת. להזדהות בפני עצמה אין שום ערך אמנותי, רק חצי מהערך הפוטנציאלי.  

.....

(הפרק הראשון נמצא כאן.)

אחת התעלומות האהובות עלי בדרמה היא ה"דאוס אקס מאכינה", מוסכמת תיאטרון מיוון העתיקה שמשמעותה "האל מתוך המכונה". בעיקרון, מדובר באחת הקונסטרוקציות הבימתיות הרווחות בטרגדיה היוונית (בעיקר זו של אוריפידס), ומאוחר יותר גם בחלק מהקומדיות: ברגע הכי מסובך וחסר פתרון בעלילה, מופיע פתאום מנוף ענק המשתלשל מאחורי הקיר האחורי (הסקנה), ועליו ניצב שחקן המגלם אל כלשהו, שפותר בדרך נס את כל התסבוכת. מאוחר יותר השתרש הביטוי על דרך ההשאלה, ללא המנוף, באמצעים שונים: דמות כלשהי, שליח מספר וכד'.

מאוד אוהבים לבקר (במובן השלילי של המושג) את הדאוס אקס מאכינה, כשהטענה הפופולרית ביותר, עד היום, נוגעת לעניין האמינות. בינינו, אל שבא בדיוק ברגע הנכון וגואל את האומלל מיסוריו, לא בדיוק שיא הסבירות. אוריפידס, למשל, חטף הרבה מאוד חיצי ביקורת על כך שנהג להשתמש במוסכמה באופן שכיח מדי וקלוש מדי, ובכך למעשה התחמק מלתת לעלילה פתרון הולם. עד היום המושג נחשב אפילו בזוי, סוג של קללה אקדמית שמעידה על טוויסט מלאכותי ולא מוצדק בעלילה, כיום בעיקר בקומדיה.

עד כאן הדאוס אקס מאכינה בקריאה ספרותית.

עכשיו הקריאה התיאטרונית, שלפיה שום דבר על הבמה לא ממש מיותר, וצריך לחפור ולמצוא את ההסבר הדרמטי שנובע מהקונפליקט ומהפעולה. ותסמכו על אוריפידס שיש לדאוס אקס מאכינה שלו הסבר נפלא, אם רק מחפשים את המנוע הדרמטי, האנושי, שמסתתר מאחורי המוסכמה.

ב"אפיגניה באוליס", אחת הטרגדיות האדירות שקראתי (אני באמת חולמת לביים אותה, היא נהדרת), אוריפידס עוסק במיתוס טרום מלחמת טרויה. הסיבה להתקפה- פריס נסיך טרויה, שחטף את הלנה, אשתו של מנלאוס היווני (אחיו של אגממנון המצביא), והביא אותה לטרויה. מנלאוס הפגוע והנבגד מגייס צבא אדיר למתקפה על טרויה, ובראשות הצבא- אגממנון, אחיו. ספינות הקרב כבר מפליגות, כשארטמיס, האלה המגינה על טרויה, עוצרת את משב הרוח ומונעת מהיוונים להתקדם. היא דורשת לשחוט קורבן בשם המלחמה- את בתו האהובה של אגממנון, אפיגניה. אגממנון כמובן נחרד- מצד אחד הוא לא מוכן, ומצד שני- המון חיילים צמא דם תובע במפגיע נקמה בשם המולדת, ועם ערכים פוליטיים ותרבותיים, כידוע, לא כדאי להתעסק. הקונפליקט הוא איום ובלתי אפשרי לפתרון משום בחינה. בסופו של דבר, אפיגניה – שבתחילה הזדעזעה – מקבלת בשלווה וברצון את הקרבתה לקורבן, והולכת לשחיטה בראש מורם.

וכאן אנחנו מגיעים לסוף המעשה, ולדאוס אקס מאכינה. קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון ואמה של אפיגניה, לבד על הבמה. כולם הלכו לצפות בהקרבה, צמאי דם, ולקחו לה את הבת. היא בהיסטריה, כמתבקש ממי שיודעת שהיא הופכת ברגעים אלה ממש לאם שכולה. ואז מגיע השליח, ומספר לה בפרטי פרטים, בלי לחסוך דבר, מה היה. הוא מתלהב נורא, שמחה אדירה, בניגוד מזוויע לחרדה האיומה של קליטמנסטרה, ועוד מעט נגלה למה. הוא מספר הכל- איך קרעו לה את הכותונת, איך הקריבו אותה בחורשה שבכלל מיועדת לפולחן נישואין של נערות, איך החיילים הריעו- ממש הוצאה להורג. ואז הוא מגיע לטוויסט. לפתע ארע "נס הצביה": האלים חסו על אפיגניה והחליפו אותה בצביה. אפיגניה נעלמה מהמזבח. והשליח מאושר. סוף טוב, הכל טוב.

האמנם זהו דאוס אקס מאכינה שרירותי ומופרך? האם זה באמת הפי אנד? כמובן שלא, ותעיד על כך קליטמנסטרה, שהבשורות ה"טובות" על ה"נס" לא גורמות לא אושר בכלל, נהפוך הוא. הרי אפיגניה נעלמה. היא מתה. נס הצביה לא חשוב, וזה מה שאוריפידס מנסה לומר. הנסיון להעניק לאפיגניה מוות הרואי, מוות שהוא נס, מוות של גיבורי מלחמה, הוא עוול נורא, ממש כמו האידיאל ההירואי לכאורה שלשמו הוקרבה. לכן צורם כל כך הניגוד החריף בין ההתלהבות של השליח לבין האבל המוכה של האם. הדאוס אקס מאכינה אצל אוריפידס הוא סוף מופרך במכוון, כי אין סוף אחר- הגענו למבוי סתום, למצב שבו ברור שאין פתרון, ואין הפי אנד טבעי. דווקא באמצעות סיום שהוא כל כך מלאכותי ו"ניסי", ברור שהמצב האמיתי, מעבר לפנטזיית הנס, הוא עגום ואומלל. כשמדיאה רוצחת בסיום את ילדיה, עצמה ובשרה, כדי לנקום בבעלה, אולי באמת מגיע דאוס אקס מאכינה בדמות מרכבתו של הליוס שבעזרתה היא בורחת אל השמש; אבל סביר יותר להניח שהיא מטיחה את הראש בגופות ילדיה וממררת בבכי, והבריחה היא אשלייה, מוסכמה, נשק אירוני דל של מחזאי חסר אונים מול סבך הגורל האנושי הנורא שהוא עצמו יצר.