נסענו לפראג להתחתן.

הלחץ, אגב, מתחיל להראות סימנים.

וגם דיסוננס קוגניטיבי: קיבלתי וואחד מלגה לדוקטורנטים מצטיינים. אל"ף, בכלל לא הגשתי בקשה. בי"ת, בפעם האחרונה שבדקתי, אני לא דוקטורנטית. שוין, אני אתמודד

לחיי דיסוננסים קוגניטיביים וחתונות אזרחיות!

א. הסיבה שאני רגל-פה-רגל-שם, היא שנשארו לי עוד כמה אלפים של עבודות לבדוק, וגם שאני עובדת במרץ על הצעת המחקר של התזה. זה נשמע הרבה יותר פשוט ממה שזה באמת, לפחות בשבילי. כידוע, אני מעולה בזיהוי חלקיקים מיקרוסקופיים של בעייתיות והפיכתם לפילי-ענק של חוסר ביטחון. לכן התזה מתנדנדת אצלי- יום אחד אני מבסוטה ממנה עד הגג, ולמחרת אני בטוחה שהיא בנאלית, משוללת בסיס ובכלל לא מעניינת אף אחד חוץ ממני. הכל בכלל התרגום של שלונסקי לצ'כוב. הכלבות נורא אוהבות לעשות קקי בגינה של הבניין שבו הוא גר (יש אנדרטה), ועכשיו הוא נוקם. אבל אני אוספת, ברצינות!

ב. הסיבה שנתכנסנו פה היא אחרת לגמרי, וקצת יותר חשובה לאומה. ביום רביעי הקרוב, 10 במאי, שעה 20:00, אוניברסיטת תל אביב, בניין מקסיקו לאמנויות, אולם 115 פאסטליכט (הגדול), תתקיים תחרות הדיאלוגים השנתית של החוג לתיאטרון. השנה הסטודנטים מבצעים דיאלוגים ממחזות ישראליים, אני נמצאת בין השופטים, ואתם מאוד מוזמנים (הכניסה חופשית). צפוי ערב מהנה במיוחד, בואו ותגידו שלום.

ג. למי שיבוא (לא למי שסתם הבטיח שהוא יבוא!), הודעת בונוס: לכו לראות/לקחת/להוריד את "לילה טוב ובהצלחה" החדש של ג'ורג' קלוני. מצוין לטעמי. לאו דווקא בגלל העיסוק במקארתיזם, במקרה הזה הוא לא ממש מחדש (אם כי זה נושא מרתק בפני עצמו), אלא דווקא בגלל האמירה המורכבת שלו לגבי תפקידה של הטלוויזיה בחברה, שהיא הנושא האמיתי של הסרט. מטריד וחכם.

נדמה לי שהביטוי הכי מטומטם ומרושע שיצא לי להכיר הוא "צרות של עשירים".

לא, לא של עשירים. צרות שלי.

וככאלה, הן מטילות אימה ככל שצרות יכולות להטיל אימה, כלומר בהחלטיות גמורה.

ועכשיו הפוסט.