מאז שפורסם כאן הפוסט הראשון.

השנה האחרונה כבר על מכשירי החייאה, אבל בכל זאת, עדיין חי.

ומה אני חושבת על כל זה?

לפני כמה שבועות המנחה שלי לתזה תפס אותי לשיחת "יחסינו לאן" בלתי נמנעת, ושאל האם קורה משהו.

ואני סוף סוף הודיתי בפה מלא:

אני זוכרת שאני אוהבת תיאטרון. אני רק לא זוכרת למה.

יש גם ימים כאלה. הבעיה היא שיש פחות ופחות ימים אחרים.

הפוסט הקודם יצא קצת תוקפני והרבה דוגמטי, ועם הקוראים הסליחה. לא, לא הכל כזה קיצוני ושחור-לבן אצלי. הוא נכתב כתוצאה ממחסור מצטבר של שעות שינה, ומהאזנה לדיאלוגים בין סטודנטים בהפסקות בין השיעורים. אלוהים, הם נשמעים בדיוק כמו המרצים שלהם- מקומטי מצח, מנמיכים באוקטבה את הקול, מדברים לאט ובהטעמה מוגזמת, זורקים מילים שהם בטוחים שהם מבינים את משמעותן למישהו שמהנהן נמרצות, מקמט את המצח, למרות שלא נאמר בעצם שום דבר. ובעיקר כעסתי על עצמי, כמי שמשתפת פעולה עם השיטה והופכת מיום ליום לבורג קטן במערכת, במקום לינוק ולהיניק אמנות הפכתי לפקידה של מילים פומפוזיות.

(היום אני עדיין כזו, אבל לפחות השלמתי שעות שינה)

(והנה מישהי חדשה בשכונה, ויש לי הרגשה טובה לגביה)