אז למה באמת צ'רלי צ'פלין נתפש כגאון הקומדיה?

השאלה הזו מזכירה לי ארבע אנקדוטות שהשפיעו עלי מאוד.

הראשונה, לפי סדר כרונולוגי – לפני הרבה שנים. אני ואחי הגדול משתוללים בבית. כרגיל, בשלב מסוים המלחמה הופכת למלוכלכת והוא מתחיל לדגדג אותי (זה ייהרג ובל יעבור). אני מתעבת כל רגע, רוצה לבכות אבל כל מה שיוצא זה רק צחוק מתגלגל, בלתי נשלט, שמכעיס אותי מאוד. אחי הגדול אהב לשאול אותי בלגלוג מרגיז, "את צוכה או בוחקת?", ואני חסרת אונים מרוב שהדגדוג כבר מכאיב, והשאלה הזו מבכה אותי עוד יותר, אבל הדמעות נחנקות מבעד לצחוק הבולעני.

האנקדוטה השניה – בתיכון. אני, אבא, אמא, האחים הקטנים, בקולנוע. הם רצו לראות את "מיסטר בין" בכיכוב הסלפסטיקאי רואן אטקינסון ואני לא התווכחתי (קול ענות חלושה, מקסימום). אמצע הסרט, מיסטר בין הולך ומתדרדר מאפיזודה לאפיזודה, כל האולם צוחק עד שנקרעות הלחיים. מבט אחד לאמא שלי מבהיר שהאשה דומעת קשות. כשהיא ראתה את התמיהה על הפנים שלי היא הסבירה (על סף פריצה בבכי) שהוא מסכן והיא מאוד מרחמת עליו. חוסר הומור, אולי, אבל אני חשבתי דווקא על משהו אחר.

האנקדוטה השלישית – תואר ראשון, סמסטר ראשון, שנה א', בקורס "סוציולוגיה של האמנות" (משה צוקרמן). באחד השיעורים הראשונים (אולי אפילו הראשון) דנים בהיבטים העגומים-יותר של עידן התיעוש – משמע, דהירה קדימה לעבר אובדן האנושיות ולעבר נצחון המכונה על האדם והפיכתו לסוג של מכונה או חפץ בעצמו. במקרה גמור, באותו ערב אני רואה בטלוויזיה את צ'פלין ("זמנים מודרניים") בסצנה המפורסמת שבה הוא פועל במפעל ומאבד לשניה את הקצב של פס הייצור, ואז נוצר כדור שלג של אסונות שבו המכונה מאיימת לבלוע אותו, והוא נאבק בה. סצנה מצחיקה עד דמעות, אין ספק. טעונה בחומרי השיעור של אותו היום, כשסיימתי לצחוק התחלתי לבכות.

האנקדוטה הרביעית והאחרונה – בשנה האחרונה לתואר הראשון. עדנה שביט, מורה נפלאה, עושה לי ניסוי קטן. היא מראה לי סרט קצר ומצחיק נורא של צ'פלין, "1 AM". צ'פלין מגלם בו אדם שחוזר שיכור הביתה בלילה, מנסה למצוא את דירה הנכונה, לא מוצא, מסתבך במדרגות, מתגלגל בתוך השטיח. מצחיק עד דמעות, צ'פלין. אחר כך היא הראתה לי את אותו הסרט ממש, אבל בהילוך איטי. פתאום הבנתי שבעצם זו טרגדיה עגומה. קשה היה לעצור את הדחף להזדהות עמוקות עם האדם האומלל הזה, חסר האונים, ועם האובדן של הבית, קרוב נורא אבל רחוק להפליא, לא בר-השגה.

וזה מה שאני כל כך אוהבת בצ'פלין. את התפר העדין כל כך, השברירי, שבין הקומדיה לטרגדיה. צ'פלין מבהיר לנו בכל הבעה אבודה שניבטת מהעיניים שלו ומהחיוך המר, של הפרחח השבע אכזבות, שהקומדיה והטרגדיה זהות כמעט בכל דבר, בודאי ובודאי באמירה החריפה שמגולמת בהן. מפליא עד כמה כל טרגדיה יכולה להפוך בקלות מדהימה לקומדיה, ממש כשם שכל קומדיה יכולה להפוך בקלות לטרגדיה. אם פעם חשבנו שההבדל בין קומדיה לטרגדיה נעוץ בגורם ההזדהות- שבטרגדיה אנחנו מזדהים (לכאורה) עם דמויות מורכבות ואנושיות, בעוד שבקומדיה הדמויות מעוצבות באופן כל כך דו-מימדי, מוגזם ומכאני עד שלא ניתן לשייך להן אנושיות, בא צ'פלין עם דמויותיו האנושיות להפליא, ועם זאת הנלעגות והמכאניות, ומוכיח שההבדל עדין בהרבה. בוירטואוזיות של אמן הוא ממחיש פעם אחר פעם עד כמה ההבדל ביניהן נעוץ כמעט אך ורק בטיימינג ובקצב שבו האירועים מתרחשים. מבחינתו, המנגנון הקומי של הדרמה הוא לא רק צחוק, ובשום אופן לא בריחה בידורית מחיי היומיום העגומים לתוך עולם שמח יותר. להיפך, זוהי קומדיה של צחוק גדול מבעד לצרחה של האמירה החריפה ולחנק של הדמעות.

ואם ברוגל אלפר עסקינן, הנה קטעים מתוך מאמר מאלף שלו מלפני כמה שנים, שנקרא "ערוץ האופנה".

ערוץ האופנה משדר תצוגות אופנה, סרט נע של דוגמניות המגיחות מאחורי הקלעים צועדות על המסלול, כשמשני צדדיו ישובים תמיד האנשים עם המחברות, משרבטים רשמים. זו אחר זו, גלים גלים, הן באות: תנועות אגניהן מוגזמות, ידיהן מידלדלות משני אברי גופן כאברים מיותרים, מתים. בהגיען לקצה המסלול, הן נעצרות לרגע נועצות מבט במצלמה, גופן קפוא בתנוחה מתנשאת, שפירושה בעגה עממית: "למה מי אתם?" ואז סבות על עקביהן ונעלמות. מאחר שגופן מטוהר מכל טיפת שומן מזוכך מכל רבב של נהנתנות שמטרתה עינוג הגוף על חשבון צורתו, המראה שלהן קודר, מסוגף. תכלית גופן אינה להסב הנאה לבעליו, אלא להיות מוצג, להישפט שיפוט אסתטי. גופן הוא יצירת אמנות והעובדה שחי ונושם בו אדם היא טעות מצערת של הטבע. אצל חלקן, הגרומות והשחוקות במיוחד, החיוורות עד כי דומה שאין להן מחזור דם, נראות עצמות הכתפיים כקולבים שעליהם תלוי גופן, שרפיונו כשל אדם מעולף או ישן, לא בהכרה.

אך המינימליזם הקיומי שלהן הוא גם נפשי. אפשר לבהות בערוץ האופנה חודשים ארוכים בלי לראות ולו חיוך אחד. אסור לדוגמנית לחייך על המסלול. עליה להיראות אדישה, נטולת כל הבעה. הן אינן נראות מדוכאות אלא יותר חסרות חיים, משוללות כל רצון, ולפיכך גם לא מושגות. שום דבר שהן רואות אינו מעניין אותן. העולם הסובב אותן שקוף. הן מתוכנתות.

דוגמניות הן נחשקות. הן נראות במתכוון, לא ניתנות להשגה. והן מתנהגות כמי שהחיים עצמם נשאבו מהן. קליפות ריקות. וזה איננו דיכאון, כי דיכאון כרוך בסבל. ודוגמניות לא נראות כסובלות, אלא כמי שאין להן כל רגש. הן מעבר לדיכאון, מעבר ליאוש ולתקווה, מעבר למצב הצבירה הנפשי שבו בכלל מתאווים למשהו. הן לא רוצות כלום ולא מסוגלות לחוות מאום. זהו דימוי נפוץ מאוד בתרבות הפופולרית, ועולם האופנה הוא סוכנו העיקרי: להיות דיגיטלי, מכונה, מחשב. הדוגמניות מייצגות או מגלמות מוטציות. הן אינן נשים, אלא סייבר-אורגניזם דמוי אשה.

ועוד בעניין.

לפני כמה ימים הלכתי לראות את "טרויה". יש לי עניין בסרט הזה, גם כי יש לי חולשה מיוחדת למיתולוגיה היוונית ולתרבות הקלאסית בכלל (עם השנים הבנתי שזו נטיית הלב הפרטית שלי), וגם כי יש סיכוי לא מבוטל (אבל גם לא היסטרי) שאני אלמד את החומר הזה בשנה הבאה, כמתרגלת באוניברסיטה בקורס "תולדות התיאטרון".

איזה פיאסקו. ותרשו לי לפרט.

נעשה כאן נסיון להחיות את המיתולוגיה מבעד לעיניים מודרניות. במילים אחרות, אנחנו חברה שעברה את מהפכת ההשכלה, והשליטה העצמית וכל נושא האחריות האישית שאינה תלויה בגורל מוטמעים אצל האדם המודרני באופן עמוק ביותר. עד כאן נניח, בסדר. אבל בעיני, פשוט לא ניתן לספר על המיתולוגיה מבלי לערב את האלים. כל האתוס היווני מבוסס (כמו שזה בא לידי ביטוי באופן מובהק בטרגדיות) על כך שהאדם נקרע כל חייו (וגם בדורות הבאים) בין הבחירות האישיות שלו לבין כוחם הקפריזי והשרירותי של האלים, שמנהלים ביניהם מלחמות לא קטנות בעצמם. זו הטרגדיה של הגורל האנושי, ואין דרך לברוח ממנו.

בוא נחפור קצת יותר לעומק. כמובן שזה מגוחך לטעון שהסרט "לא נצמד לעובדות". איזה עובדות בדיוק יש במיתולוגיה? היותר מומצאות לעומת הקצת מומצאות? אבל בכל זאת, יוצרי הסרט מגלים זלזול כמעט פוגע ברמת האינטיליגנציה של הקהל. הרי כולנו, אני מעזה לשער, מכירים לפחות חלק קטן מהסיפורים שמקיפים את מלחמת טרויה (ויש המון, כמה מאות לפחות). אז איך אפשר לעבור בשתיקה על עיוות כל כך שרירותי של משהו שגדלנו עליו?

הרי מה זו בכלל מיתולוגיה? אוסף של סיפורים שעוברים כמסורת קבוצתית, אשר נועדו לבנות לאותה קבוצה חברתית אמות מוסר מסוימות המגבשות ו"מחנכות" אותה. אין מיתוס ללא מוסר השכל בצידו, והמיתולוגיה מאגדת את כל מוסרי-ההשכל האלה ובונה איתם "אג'נדה", אם אפשר לפשט את זה. מלחמת טרויה נועדה, יותר מכל, ללמד אותנו משהו חשוב. משהו מכונן, על עצמנו כעם וכבני אדם פרטיים.

פאריס, למשל, הופך בסרט לדמות הצעיר המאוהב מהדרמה הרומנטית ההוליוודית. אבל בזה אנחנו מחמיצים את הפואנטה של הסיפור. פאריס של המיתולוגיה (וכמובן זו רק פרשנות אחת מאינספור) נודע בתור סמל הטיפשות, והמיתוס בז לו מאוד. ולמה, תשאלו (מי שהצליח להישאר ער עד עכשיו)?

כי הוא היה צריך ליישב מחלוקת בין 3 האלות החשובות, מי הכי יפה- הרה, אתנה ואפרודיטה. הרה מבטיחה לו שאם יבחר בה, יהיה שליט העולם. אתנה מבטיחה לו את החוכמה הגדולה בעולם, ואילו אפרודיטה- את הלנה, היפה בנשים. והוא כמובן בוחר באפרודיטה, מאוהב שכמותו. אז למה טיפש, תשאלו בנודניקיות, והמיתוס עונה בסבלנות אין קץ: אם היה בוחר באתנה, היה הופך לחכם באדם. לכן מטבע הדברים היה נהיה השליט ואז כמובן היה מקבל את הלנה, כיאה לשליט. אם היה בוחר בהרה, מקום שני בעדיפות, היה הופך לשליט והיה זוכה בהלנה. אבל האידיוט העיוור פשוט לא חשב, ולכן גרם למלחמת טרויה, המלחמה האיומה ביותר בתולדות האנושות.

ועוד כמה דברים קטנים ומעצבנים בסרט-

אגממנון, מפקד צבאות יוון, הופך מדמות טרגית לשליט שהוא כמעט קריקטורה של היטלר. אכזרי ומגוחך, תאב כוח באופן לא אמין ולא אנושי, בטח שלא מורכב. אלא שבמיתוס, האלה שתומכת בטרויה גורמת לסופה עזה בים ומונעת מצבאות יוון להתקדם. כדי להתגבר על הסופה, אגממנון נאלץ להקריב לאלה את בתו איפיגניה, שנמצאת איתו, מול אשתו קליטמנסטרה שנשבעת לנקום (ואכן רוצחת אותו כשהוא חוזר ליוון, כשהוא הכי שיכור מנצחון שאפשר). לכן, כשהוא מגיע לטרויה, הוא אדם שבור והרוס, רצוץ מבחינה נפשית עוד לפני שהתחילה המלחמה.

וחוץ מזה- מישהו הבין כמה זמן נמשכת המלחמה? לפי הסרט זה עניין של פחות ממלחמת ששת הימים. בטח לא מלחמת כל המלחמות. אבל המלחמה נמשכת עשר שנים ארוכות ומתישות, ונגמרת כשגיבורינו זקנים ועייפים, ומתים לעוף הביתה לאשה ולילדים שהם בקושי זוכרים- סיטואציה איומה לכל הדעות- ולכן הסוס הטרויאני בא להזהיר אותנו מחוסר שיקול דעת ומעיוורון שנובע מפזיזות קטלנית.

ועוד ועוד, כל כך הרבה באגים שאין לי כח לפרט. בקיצור, חבל גדול בצורת החמצה מתלהמת, כמעט פאשיסטית בתאוות הקרבות שלה.

רוצו לראות... ותחזרו אלי להתווכח.