ניגון עתיק/אלתרמן

אם תרדנה בליל דמעותיך

שמחתי לך אבעיר כצרור תבן.

אם תרחפנה מקור עצמותייך,

אכסך ואשכב על אבן.

אם תאמרי אל מחול לרדת,

על אחרון מיתרי אנגן לך.

אם תחסר לך מתנת - הולדת,

את חיי ומותי אתן לך.

ואם לחם תאבי או יין,

מן הבית אצא כפוף שכם

ואמכור את עיני השתים

ואביא לך גם יין גם לחם.

אך אם פעם תהיי צוחקת

בלעדי במסיבת מרעיך

תעבור קנאתי שותקת

ותשרוף את ביתך עליך.

שנים לפני המבט ההוא לאחור

המלח כבר אכל את אשת לוט

כמו מגפה. העורקים נסתמו בהדרגה.

היא ידעה, אבל לא אמרה לו דבר.

כשהביט בה לפעמים, ראתה בו מלח. היה

מלח בכל, גרגר על גרגר, כמו אבק לא נראה.

היא ולוט אהבו את המלח מבלי להודות-

תמיד בכל כפית סוכר בוזקים כמה גרגירים מלוחים, כמעט לא

מורגש, מאכילים בעדינות. עד שהעורקים נפרצים והדם יבש.

עכשיו הכל קורס. העיר מטר של אש. הבית גופרית.

לוט רץ בלי נשימה, ידו בידה. לא עוזב.

היא משירה מעליה את היד הגדומה, המסוידת. שתהיה לו מזכרת.

הנה היא שולחת מבט לאחור. כבר המלח

חודר ללב, לריאות, ושורף. לוט לא יודע.

במבט לאחור היא רוצה לנצור את הרגע ההוא

בו חשבה פעם שיש בהם

רק סוכר.

("מלח" הוא האפילוג במחזה שנכתב עכשיו, שטיוטה ראשונית שלו הועלתה כאן לא מזמן. אני לא מלנקקת לשם, כי מאז כבר זרמה הרבה ג'יפה בירקון, ונעשו שינויים מפליגים. בקרוב יתפרסם כאן דראפט סופי לעיונכם)

נעים מאוד, אני פרובוקציה. ליד הנקודה, קטנה ונעלמת, אני

מנופפת בשרביט הארוך של סימן הקריאה, מוסיפה בשר עבה

על עור המילה המדוברת.

אני נראית למרחקים סוללת דרכים כובשת בעפר

את הגדל פרא. מרחוק אני גחלילית של כיבושים

נשרפת בתזזית, שולחת אות בשורה

כמו שהכי יפה הבלון ברגע ההתרוקנות

ניתז בחלל כחץ מקשת לפני הרפף הסופי.

(אני המצאה על המצאה)

כשאני הולכת באוויר, אני מניחה את האבן לפני כל צעד.

צעד.

אבן.

צעד.

אבן. לעצור.

לנוח. לא להגזים

במנוחה.

באוויר האבן מניחה את עצמה יולדת את הצעד יולד את הרגל מצמיחה את העור מפכפך את הדם מתקרש ללב מתכווץ בכל צעד, בכל אבן. ושוב הרגל נשלחת לתהום האוויר לצעוד את הצעד.

אולי הפעם לא תהיה שם אבן לבלום

(אבל מרחוק אני גחלילית ניתזת

כובשת בעפר. כל הדרכים סלולות

באבן סדורה בצעד בוטח.

מרחוק פרובוקציה.)