לא האמנתי שאני אכתוב פה שוב.
אחרי הפוסט הזה, יש סיכויים גבוהים שאני לא אכתוב שוב להרבה זמן.
אני מניחה שאני כותבת בגלל שהשביתה הזאת נותנת לי יותר מדי זמן.
היא נותנת לי זמן אפילו לדברים שאני לא רוצה לעשות, דברים שדחקתי עד כדי כך ברשימה, שלא חשבתי שאני אי פעם אגיע אליהם.
כמו, לדבר עם בנות מסוימות מהביה"ס, שאין שום סיבה שאנהל איתן שיחות אישיות, הן הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות, ומתוך כנות, שכמובן מעורבב עם נימוס, דחיתי את שיחות הנפש המזעזעות שלהן לזמן אחר.
(זה לא שיש לי בעיה עם שיחות נפש כן? עם אנשים מוסיימים- אנשים שאיכפת מהם- אני שמחה, זה פשוט הנקבות האלו, הבנות שמייצגות כל מה שמאפיין את הבחורה החלשה והמסכנה שבחורים כ"כ מפחדים ומאויימים מהן, זה, אני ממש לא אוהבת)
רוב הסיכויים שלא הייתי כותבת את זה, פשוט, אני יודעת שאף אחד לא יקרא את זה, בעיקר כל מי שמכיר אותי.
אני יודעת שאין מי שיחפש אותי בגוגל, כי מי שכבר עשה, לא יעשה עכשיו, אני בטוחה. אין כבר כ"כ מי שירצה לחפש עלי.
מי שידע שיש לי בלוג, לא בדק פה מספיק זמן כדי שזה ממש לא יעלה בדעתם שאני כותבת.
האמת שלא היה איכפת לי אם הם היו קוראים מה שאני כותבת פה עכשיו, זה פשוט שבלוגים, למזלי הרע, גוררים הרבה שאלות, במעגל החברתי שלך.
שאלות שמעצנות אותי לפעמים.
אני לעולם לא אראה את זה, כי אני תמיד אתמודד עם מה שמציבים בפני, כגון השאלות שבאות בעקבות פוסטים בבלוג.
למה אני לא אוהבת בלוגים בדרך כלל?
1. האנשים- רוב מי שקורא, כותב פה, אלו בנות, בנות 13, שכותבות על דברים מדכאים, ולא מדכאים כי קשה להן, והן כותבות כ"כ יפה ונוגע ללב, והוא נשבר לך עם השורה הראשונה של הפוסט, מדכא כי... הן מטומטמות. (אני חושבת שאיבדתי את סבלנותי לאנשים צעירים ממני), בכלל, כל סוגיית הפריקים/אימואים/פרחות/ערסים/פאקצות, וכל שאר השמות שתתנו לסגנון החיים של האנשים, עלה לי על העצבים, כי זה חרא, וזה יעבור, ויבוא זמן שהם ישתנו, ואז הם די יתביישו במה שהם היו, ואיך שהם יתנהגו. וחבל שהם לא יכולים להתנהג כמו בני אדם מהתחלה. הכי מדכא זה האלה שבני 18, ואתה מצפה מהם לקבל קצת שכל, אבל הם לא.
2. כל מי שכותב, רוצה שיקראו עליו, ובלוגים הפכו, ברוב המקרים, למקום להציג את הטוב ביותר אצלך, מכאן נובע-לא אמיתי בכלל.
טוב, אז בעצם למה אני כותבת?
כי, פאקינג משעמם לי, ואני יודעת שגם ככה לא יקראו פה, משתי סיבות, אחת זה בגלל שבדרך כלל מי שקורא בבלוג שלך זה מי שמכיר אותך ואיכפת לו, וכבר הסברתי למה זה לא יקרה, והשניה, זה כי הפוסט הזה ארוך מדי, ולא מעורב בזה תמונות שלי ללא חזיה, או משהו בסגנון.
אני חושבת שהפוסט הזה נכתב, כמו שהסברתי בכותבת, כי נמאס לי מהשביתה, וכל מה שעשיתי זה לנהל שיחת נפש עם הבחורה הכי שיטחית ביקום, מה שממש דיכא אותי, וכדי להגביר את הכאב, עשיתי רגליים אחרי חודשיים שלא עשיתי, לא כי אני הולכת לפגוש איזה בחור חדש, מזה ירד לי הרעיון מאז איזה.. חודש. רק כי התפנה לי פאקינג זמן!!!!
ו... לקצפת, אני קוראת התופסן, הספר הכי מדכא בתולדות הספריה שלי- בפעם השלישית.
אה, ושאני לא אשכח, החורף. העונה שבמשך שנתיים, הייתי עם החבר שלי, שהיה דואג להוציא את כל הדיכאון שמלווה הגשם, והמרק.
ונעלי הבית שאני שוכחת בכל מקום, ונעשת חולה.
אז פעם ראשונה, שאני לבד, בלי עמית, די מיואשת, לא עושה שום דבר שבאמת בא לי לעשות.
אני זוכרת את תחילת השביתה, עשיתי כל דבר שהיה לי לעשות לש.ב, ויצאתי עם חברה שלי, פעם בשבוע, קבוע, לאנשהו, להכיר אולי אנשים חדשים, היה לי התקף מאז שאני ועמית נפרדנו להכיר אנשים חדשים, מה שקרה, זה שלא הכרנו אף אחד, לפחות לא אנשים שאני רואה בהם כמימוש מטרת ההכרה הזאת, וכמו היוצא מכך, לא שמרנו איתם על קשר (או לא דיברנו איתם יותר מ5 דקות).
אני זוכרת, לפני זה, כשזה ממש שיגע אותי, ממש טיפסתי על הקירות, כל שבוע הייתי מזמינה אותה לצאת איתי למום אחר, טיילנו כ"כ הרבה בת"א. אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת.
המסקנה היחידה שממנה הגעתי, זה שעמית לא היה כ"כ נורא, מה שגרר אותי להיות טיפשה ולהתקשר אליו ולשאול אם הוא רוצה לחזור, הוא, כמובן לא הסכים, מה שהביך אותי נורא. אף פעם לא ביקשתי ממנו משהו כזה. תמיד זה היה כ"כ הדדי האהבה שלנו.
הוא אמר שהוא לא כ"כ במצב רוח של להיות עם מישהי עכשיו, אחרי מה שקרה.
ואז הייתה לי הארה.
למה אני בכלל מחפשת להחליף אותו במשהו אחר?
אני תמיד יכולה.. לאכול, בשביל זה. למרות שאז אני אהיה שמנה (יותר, סתם, אני לא שמנה, זה מצטבר בציצים), מה שלא טוב. אז עזבנו את הרעיון.
אבל כן הבנתי שאני יכולה פשוט לא להיות עם אף אחד לכמה זמן.
כמובן שהתחושה הזאת נעלמה לפני.... שבועיים.
מה שכן, זה לא הסקס שאני מתגעגעת, שזה מפתיע אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: