אוקיי, אז יש לי מנויים?
לא נורא, זה לא משנה.
יש לי את המחשב שלי עכשיו בחזרה, למזלי. אז אני יכולה לכתוב ביומן.
רק משהו אחד, גם אם מי שרואה את זה זה יובל ומיקה. טחח
מתוך קריאה בבלוגים של אנשים בזמן האחרון, כולם מנסים למצוא אהבה. כאילו בדרך זו או אחרת.
לפעמים בצורה ממש נואשת, ולפעמים בצורה סמויה. אף פעם לא הנחתי, שבאמת כמו שמציגים את זה בסרטים, ובשירים, ובכל המדיה, שזה באמת עבר. כאילו, החיפוש הלא נפסק, לאהוב מישהו.
ולא ממש איכפת לי אם מי שקורא את זה, חושב לעצמו שזה שולי, או ברור מאליו.
אבל, זה לא מציק לכם?
לי זה כן.
לי מציק העובדה שמגיל 14 כבר מתחילה האובססיה.
כשחושבים על זה, בגיל 14 אני כמעט שכחתי מהכלב שלי. הוא היה סתם אבן בדרך. אני כל הזמן חשבתי על בחורים. ואחר כך על חבר שלי.
אני לא חושבת שמשהו משפיע יותר על תחושת הבדידות הארוטית הזאת, יותר מהמדיה.
אני חושבת שצריך לפעמים לשים את זה בצד כדי להינות מהדברים.
ואני יכולה להבין שנגיד, אם אף פעם לא הייתה לך אהבה, אז זה מציק לך, כי נגיד, לי הייתה אהבה, אז אני מבינה למה זה פחות מציק לי עכשיו.
אבל בוא נגיד שאני מאמינה שאפשר לאהוב כל בן אדם. על בתור זה שהוא בן אדם!!!
זה לא נשמע הגיוני?
הרי אנשים לא שונים אחד מהשני, לא משנה כמו הם שוקלים, כמה הם מחוטבים, כמה הם יפים, וכמה חכמים, וכמה הם פאקינג נותנים רושם ראשוני טוב להורים. לא משנה כמה הם חרוצים, או נדיבים, או יפי נפש, כמה הם מצחיקים ושנונים.
אלף ואחד דברים ימנעו מאיתנו למצוא אהבה אצל מישהו אחד.
אלף ואחד דברים שיגרמולנו להסתכל הצידה, לשלול את זה או האחר.
באמת שאצל כל אחד יש לאהוב, כל אחד מדהים, ומסקרן, ודורש התבוננות קרובה יותר.
תלוי כמה קרוב רוצים להסתכל.
אני לא יודעת אם זה נקרא תמימות.
אבל אני כן חושבת שאהבה אמיתית, לא שופטת, משנה את החיים, את התפיסה, עושה אותך מאושר יותר.
כשפגשתי את עמית הוא היה נראה לי רע, מבחינה חיצונית, באמת.
לא חושבת שרציתי להתיחס אליו.
עד לשיחת טלפון הזאת, שממש נגעה לי. "רק דייט אחד. מה איכפת לך מה חושבים"
וכשיצאתי איתו הוא באמת הדהים אותי.
וגם החסרונות שלו נגעו לי ללב.
אתה לא צריך להיות מוקסם מהרושם הראשוני, אתה צריך להיות מוקסם מהרושם של אחרי זה.
מהרושם של השיחות הקטנות ורק מזה שאפשר.
שאין משהו שעוצר אותך.
חופש הבחירה.
לא יודעת, לדעתי לומדים לאהוב, אהבה זה לא רגש, כי רגש זה שמחה ועצב וכעס, וזה עובר תוך 5 דקות.
אהבה זה עבודה, זאת למידה על האחר. וזה נשאר אחר כך גם כשתהיה בן 100. (אם תהיה כמובן).
למרות שזה מה שכואב בזה שזורקים אותך, שבאמת אהבת את הבן אדם.
לא נורא.
נ.ב.
אבא שלי הוא האיש שבוכה בפרסומת לבזק. זה נחמש לראות שהוא עשה משהו למען הנוסטלגיה כשהוא היה שחקן.
עכשיו הוא עוסק ברפואה אלטרנטיבית.
זה כולל הרבה זקנים שלא התקלחו יומיים, כי לא היה להם כוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
