יש שבועות, שבסופם אדם נדרש לשבת בחברת עצמו ולהבין מי האיש שחי את חייו בכל חמשת הימים האחרונים. אני חושב שבמקרה של השבוע החולף, אני האדם הזה. אין לי עוד את הפנאי לעכל כל מיני זוטות, כמו העובדה שהפסקתי לקחת את הכדורים ועכשיו אני כפצצה מתקתקת של דיכאון וחרדה, או את מעבר הדירה שכנראה יתרחש בשבועות הקרובים. קטן עלי. כלומר, גדול עלי, בארבע מידות לפחות, אבל אין לי את המוח לעבד את זה כרגע.

בערב ראש השנה קיבלתי שרשרת SMSים מטל, הבחור איתו יצאתי במשך כמעט חודשיים בשנה שעברה. אנחנו שומרים על קשר ידידותי בתקופה האחרונה, בעיקר אחרי שהצלחתי להושיב אותו מולי, ולשטוח בפניו את כל התהליך המשונה שעברתי מאז הפרידה ממנו. כמובן שהיו כמה חלקים שהשמטתי (איכשהו לא נראה לי שהוא יאהב משפטים כמו, "ועכשיו אני מזדיין עם גברים זרים מהאינטרנט על בסיס כמעט קבוע"), אבל אם קצת עוצמים את העיניים, עוד אפשר לטעות בנו לחברי אמת. טל הציע שאצא איתו ל"תאטרון". התגובה המקורית שלי הייתה איפהשהוא על הסקאלה שבין "איכס" לבין "רוצה, אבל אין מצב". בסוף הסכמתי, כי בכל זאת לא מאכזבים חברי אמת. נסענו בלילה בין שלישי לרביעי. טל נהג, אז לי היה החופש לשתות כמו תיכוניסט. גמעתי בקבוק בירה בפחות מחמש דקות, אחר כך הוספתי לזה וודקה רד-בול, ובריזר לקינוח. יש מצב שהכבד שלי הכריז על מצב חירום, אבל לי זה כבר ממש לא הפריע. הראש הסתובב לי, ולרגע הייתי יפה ונכון. גם עם החולצה שטיפה'לה גדולה עלי. גם עם העובדה שאני מוקף בעשרות הומואים, וכל נים פיכח בגופי זועק לי לברוח ולהתחבא. גם, ולמרות, ובגלל. הייתי יפה באותו ערב. אולי יותר יפה משהייתי בכל השנה האחרונה.

לקראת אין-לי-מושג בלילה, אחרי שכבר רקדנו הרבה יותר מדי שעות, התקרב אלינו איזה בחור. גבוה, שיער מתולתל קצר, עם אחת מהקשתות המגוחכות האלה, שאמורות להיות לגיטימיות גם אם בהגדרתך הביולוגית אתה גבר. עשינו אחד לשני עיניים כמו המקצוענים שאנחנו, ואז הוא אמר לי היי. טל התנדף תוך דקה, ואני נשארתי לתקשר עם התגלית החדשה בצעקות חינניות.

בן כמה אתה!

18!

איזה צעיר!

למה, בן כמה אתה!

21!

בצבא!

כן!

אני מתגייס עוד שבועיים!

יופי!

מה!

יופי!!

אני לא חושב שגם במצב פחות מסוחרר הייתי מצליח באמת להתמקד בדברים שהוא אמר. כמובן שעכשיו אני זוכר הכל, אבל באותו רגע הייתי רגע לפני התעלפות כי מישהו אשכרה הבחין בי. ובחר בי מכולם. או לפחות זיהה כמה קל יהיה להכניע אותי, וגם על חדות אבחנה כזאת יש לשבח אותו. אחרי שתי דקות כבר התנשקנו. זה היה נעים ונפלא, ודוחה וזול ומסריח ומתוק וכיף ומזעזע. בעיקר מזעזע. החלפנו טלפונים, החלפנו מבטים מזמינים, החלפנו עוד קצת רוק, ונפרדנו.

אתמול בערב הוא הגיע אלי. אני כבר רגיל לארח אצלי בחורים, והתרגולת שהפעלתי לא היתה שונה. קצת טאטוא, קצת בושם, הרבה העמדת פנים שתמיד אני מתלבש כל כך מגניב ומריח כל כך טוב. התלבטנו קצרות לאן לצאת, ובסוף שכנעתי אותו להישאר אצלי למים ושיחה. מים ושיחה זה הקוד שלי ל-"טוב, יש לנו איזה שעה לשרוף לפני שזה יהיה בסדר להתנפל אחד על השני", ואני באמת מאמין שגם הוא חשב ככה בהתחלה. הבעיה היתה שמצאנו את עצמנו באמת מדברים. ומדברים. ואז עוד קצת מדברים. ותוך כדי אותם דיבורים ארוכים, אני שם לב שאמנם אני כן חושב שהוא מאוד יפה, אבל בחיי שאני לא מצליח להימשך אליו.

הנה וידוי קטן: אני אוהב את הבחורים שלי גרועים. אני צריך שיהיו אומללים ממני, אפילו כזית, כדי שאוכל באמת להימשך אליהם. בחורים מלאי ביטחון, שופעי סיפורים על הזיונים שלהם, או על כמה הם מגניבים באופן כללי הם כגלולת אנטי-חשק בשבילי. על מנת שאוכל להיכנס למיטה עם מישהו, אני צריך לדעת שיש לי לפחות יתרון אחד עליו. סקס הוא אף פעם לא רק סקס בשבילי, לא משנה כמה מנטרות אשנן, או כמה נאור אחשוב שאני. סקס הוא מאבק. הוא הצהרה. הוא הדרך שלי להוכיח שאני יכול, ולו רק לרגע, להיות יפה ומוצלח ונחשק, גם אם זה בעיניו של אדם שאני בז לו מכל בחינה אחרת. כשאני מזדיין, אני מהמם. ועם ההערכה העצמית הקסומה שיש לי (קרי, אין לי), אין לי ברירה אלא להיות מהמם על חשבון מישהו אחר. כשראיתי שאני כבר לעולם לא אהיה המהמם-באמת בין שנינו, באותה מידה יכולתי לנהל את שיחת הפלרטוט שלי עם לברדור. אף פעם לא נמשכתי למישהו שקינאתי בו בסתר.

אחת ומשהו בלילה. אני מלווה את הבחור למכונית, ושוב שם לב לכמה שהוא גבוה, ומרשים, ונראה שונה לחלוטין בחושך של הלילה. איכשהו יפה ורך יותר בניגוד לתווים החדים והחזקים שזיהיתי בו תחת הפלורסנט של הדירה. צעד קדימה, צעד אחורה, הישענות קלה על חלון האוטו. לשנינו קר, אבל אנחנו לא נוגעים. כמעט חמש שעות ישבנו ופטפטנו את עצמנו לדעת, ועכשיו,  על אף שאין לנו בכלל ספק שזה לא זה, אנחנו ממשיכים לשחק ב"אולי". אז הוא נכנס לאוטו, ואני מתכופף אליו רק לשניה, ולא מקבל אפילו נשיקה. גם לא אחד מהניקורים הטיפשיים האלה, שאתה עשוי לזכות להם בסופה של פגישה ממש מביכה. הוא מסתובב ונוסע. אני חוזר לדירה, ושוב לא מצליח לישון. הבחור הזה כואב לי בבטן. הוא מועך לי את הלב בסיפורי הזימה שלו, ובקלות הבלתי נסבלת איתה הוא מתמודד עם העולם. אני נזכר שצעקתי לו במועדון שלא כדאי לו להתעסק איתי, כי אני אשבור אותו.

 יש שבועות, שבסופם אדם נדרש לשבת בחברת עצמו ולהבין מי האיש שחי את חייו בכל חמשת הימים האחרונים. אני חושב שהאיש שחי את חיי באותם ימים טעה. לא בגלל הנשיקה במועדון, או בגלל אלף ואחד דברים אחרים. האיש ההוא טעה כי לא השכיל לראות, שהיחיד שיישבר בסוף השבוע זה הוא בעצמו.