החיים עפ"י noam

אני סתם עוד ילדה...

קטנה בגודל, קטנת אמונה וקטנה בסבלנות, קטנה גם מבחינת התפתחות אבל זה לא הפריע לי, עד לפני כמה זמן.

פתאום שמתי לב, שאני קטנה, מכוערת וכמעט בלי חברים.

אני כותבת את הפוסט הזה ובוכה תוך כדי,  אני לא יודעת בכלל למה, האמת, פשוט התחלתי לבכות, הדמעות זלגו מעצמן...

אני לא יודעת למה ואיך, אבל אני כן יודעת שחברים אמיתיים כבר לא קיימים, וכשכל פעם שאני חושבת שזהו, שהחיים שלי קצת יותר טובים ושמצאתי חברה והשתפרתי קצת בלימודים מגיעה סטירת לחי שמעירה אותי ואומרת לי שזה לא נכון, שסתם נדמה וששוב שגיתי והייתי בטוחה שיש לי חברות! וגם שאני סתם סתומה שבפוקס הגיעה לממוצע של 85...

אני מתחילה לשנוא אנשים יותר ויותר, בלי סיבה, אני מתחילה להיות בררנית ומתחילה להיות מגעילה לאנשים שלא עשו לי כלום.

פשוט, רע לי.

רע לי בלב, רע לי בנשמה ורע לי בחיים.

שונאת את ההרגשה הזאת אבל זה מה יש.

עד פה להפעם...

תגיבו...אם לא אז לא...