אני רוצה לקום יום אחד בבוקר,
ולהיות שמחה - כמו פעם.
אני רוצה שיחזירו לי את הבטיחון הזה,
את הידיעה הזו שלא משנה מה?
אני יהיה מאושרת.
נמאסתי על האנשים שמסביבי,
כ"כ נמאסתי עליהם שזה מורגש.
אני תמיד מקנאה בילדים האלה שתמיד ישלהם 'מישהו',
שתמיד יש להם כתף לבכות עליה,
ויותר מזה! לצחוק איתה, להיות איתה, ולעזור לה.
אם פעם הייתי אחת כזו, היום אני הכי לא.
אני תמיד זו שנשארת אחרונה כשמתחלקים לקבוצות או זוגות.
ותמיד זו שמושיבים לידה מישהו באוטובוס כי היא לבד.
את האמת, שזה לא היה תמיד.
אבל בזמן האחרון זה ככה. וזה כ"כ כואב - הדחייה הזו.
פתאום להיות "לבד" מרגיש כ"כ אמיתי.
אני לא דומה לאף אחד במקום הזה,
ומה שאני מיצגתץ בעיני אנשים לא מעניין אותי.
אבל כנראה, שזה יצוג גרוע מאוד.
אני כ"כ רוצה לעבור מפה כבר, להתחיל הכל מחדש, אנשים חדשים.
פה כולם מכירים אותי כביישנית חסרת ביטחון ומוזרה.
כזואתי, כשהיא באה כולם רצו להכיר ..
אבל אחרי שבוע, כבר לא עינייה אף אחד.
" יש בך , משהו שונה ..
משהו לא דומה ."
אני יודעת שלא.
אבל עדיין, אנשים..
פשוט לא מצליחים להבין אותי.
ואם יש משהו שאני לא אשכח, ה10.7 שנה שעברה,
עשינו משחק בכיתה, שצריך לתת קלף אם מילה מסוימת למישהו,
היו כלמיני מילים, ואחד הילדם נתן לי את המילה
"סוד" ואמר, שהוא אף פעם לא הצליח להבין אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™SuperBamba
