"אם פעם הייתי חושבת ככה כמו היום- אני בטוחה שהערצה שלי היתה נגמרת כבר מזמן.
"אין דבר העומד לפני הערצה שלנו" .
ככה חשבנו אז, לפני כמעט שנה וחצי שהתחלנו במגעים ובהכנות,
בהכנות שלנו- כמעריצות, עד לאותו רגע, ה3.9 היום בו הודיעו לראשונה,
שהצלנו. הם באים, הם באים לארץ שלנו.
תראו מה קרה מאז, חודש הבא תיהיה שנה להופעה הבילתי נשכחת הזו.
הופעה שאני בטוחה שכל אחת מאיתנו היתה מתה לעבור שוב ושוב ושוב.
הרגע הזה, בו הם עצדו מולנו, ולא יכלנו לעצור את הדמעות.
ההרגשה המוזרה הזו של "הנה זה קורה לי, החלום שלי מתגשם",
לא פסחה על אף אחת מאיתנו, אני מקווה לפחות.
אולי אני נשמעת כאילו אני כותבת כתבה לאיזה עיתון,
או מרצה בפני המון אנשים, על הערצה הזו.. שהולכת ופוחתת בישראל ובכלל.
אבל אחרי שראיתי את הקליפ של 1000 MEER אחרי חצי שנה שלא עשיתי את זה,
הרגשתי צורך עז לכתוב את מה שיושב לי על הלב כבר זמן רב.
רובכן כבר לא ממש מכירות אותי פה, ואלה שכן מכירות,
לא ממש מדברות איתי שיחות נפש כמו פעם. לפחות לא לעיתים קרובות.
אבל זה לא משנה את העובדה שפעם הינו משפחה אחת גדולה ואוהבות,
משפחה כזו שכולם קינאו בנו, קינאו על ההשיגים הנאים שלנו,
קינאו על ההצלה והסיחרור שיצרנו סביב הפעולות שעשינו.
ויותר מזה, קינאו בהינתו כ"כ מאוחדים ונחושים בדעתנו.
אני לפחות, יכולה לומר לכן בביטחון מלא, שלא הייתי מוותרת על שום רגע בהערצה הזו,
אפילו לא על הריבים, שרק חיזקו אותנו בסופו של דבר.
הבעיה היחידה שלנו היתה שלא ידענו לשחזר את ההצלחה שלנו,
ואחרי שהצלחנו והגענו עליה, על ההופעה הזו. נפלנו.
שנה שלמה לקח לנו (עם הרבה ניסניונות מאוד מאוד כושלים) להשיג את זה מחדש.
וגם זה, אנחנו עוד לא יודעים במאת האחוזים שהם חוזרים הנה.
והעצוב הוא, שחצי ממכן בכלל לא מתלהבות מזה כ"כ .
אפילו אני לא.
אני לא אשכח את זה, את היום בו התחברתי לפורום הזה והרגשתי כ"כ גדולה.
ילדה כזו שמכירה אנשים, ועושה משהו עם החיים שלה.
משהו שגבר עוד יותר בפעם ה1 שנסעתי למפגש, אם בנות מחיפה 3>
שעד היום הן כ"כ חשובות לי. כ"כ.
והדבר הזה, הערצה הזו, הרצון הזה, פשוט גבר וגבר וגבר.
וכשהגיעה לנוקדת השיא, הוא התחיל ליפול.
ותראו עכשיו?! בעוד כמה חודשים יש סיכוי של 80% שהם מגיעים הנה,
ואף אחד, לא עושה משהו כדי להיות בטוח שזה יהיה 2000% , ולא רק 80% .
אתן אולי לא יודעת את זה את אבל אני אוהבת אתכן המון,
ואתן חלק בילתי נפרד מחיי. אתן וט"ה גם.
משהו כזה שאי אםשר להפרד ממנו אף פעם.
אבל אני לא חושבת שאתן מסוגלת להבין,
כמה הייתי נותנת, כדי לחזור שנה אחורה, ולתקן את כל הטעויות.
אני מקווה שקראתן את זה, כי זה פשוט אחד הדברים הכי חשובים מבחינתי."
נכתב בזמן "נוסטלגי" .
יום שישי. בפורום טוקיו הוטל.
אני מתגעגעת לתקופה
בה הכל היה הרבה יותר פשוט.
התקופה בה הכל היה לי ברור מאילו!
אהבתי ככה ועשיתי ככה.
בלי בילבול, מתח, וזיונוי שכל.
אני עדיין אוהבת אותו. אותם. את כל התקופה הזו.
באמת שנמאס לי מזה.
ל א - ר ו צ ה - ל צ פ ו ת
למשהו שאני כבר יודעות, שלא אפשרי.
ועכשיו במיוחד, כשהכל ממש ממש לא נקי וברור.
שאף אחד לא ממש מקשיב.
ביקשתי מאמא שלי ללכת לפסיכולוג,
ויכול להיות שזה באמת יקרה,
כי כאן? באמת שאני כבר לא יכולה לכתוב כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™SuperBamba
