BambaSEX^

אני רוצה לקום יום אחד בבוקר,

ולהיות שמחה - כמו פעם.

אני רוצה שיחזירו לי את הבטיחון הזה,

את הידיעה הזו שלא משנה מה?

אני יהיה מאושרת.

נמאסתי על האנשים שמסביבי,

כ"כ נמאסתי עליהם שזה מורגש.

אני תמיד מקנאה בילדים האלה שתמיד ישלהם 'מישהו',

שתמיד יש להם כתף לבכות עליה,

ויותר מזה! לצחוק איתה, להיות איתה, ולעזור לה.

אם פעם הייתי אחת כזו, היום אני הכי לא.

אני תמיד זו שנשארת אחרונה כשמתחלקים לקבוצות או זוגות.

ותמיד זו שמושיבים לידה מישהו באוטובוס כי היא לבד.

את האמת, שזה לא היה תמיד.

אבל בזמן האחרון זה ככה. וזה כ"כ כואב - הדחייה הזו.

פתאום להיות "לבד" מרגיש כ"כ אמיתי.

אני לא דומה לאף אחד במקום הזה,

ומה שאני מיצגתץ בעיני אנשים לא מעניין אותי.

אבל כנראה, שזה יצוג גרוע מאוד.

אני כ"כ רוצה לעבור מפה כבר, להתחיל הכל מחדש, אנשים חדשים.

פה כולם מכירים אותי כביישנית חסרת ביטחון ומוזרה.

כזואתי, כשהיא באה כולם רצו להכיר ..

אבל אחרי שבוע, כבר לא עינייה אף אחד.

" יש בך , משהו שונה ..

משהו לא דומה ."

אני יודעת שלא.

אבל עדיין, אנשים..

פשוט לא מצליחים להבין אותי.

ואם יש משהו שאני לא אשכח, ה10.7 שנה שעברה,

עשינו משחק בכיתה, שצריך לתת קלף אם מילה מסוימת למישהו,

היו כלמיני מילים, ואחד הילדם נתן לי את המילה

"סוד" ואמר, שהוא אף פעם לא הצליח להבין אותי.

יש משהו מאוד מוזר באוויר.

דברים שקורים בתקופה האחרונה,

כל מיני מחשבות חדשות.

לעזוב את הכל פה,

וללכת מכאן.

אני כבר לא יותר חזקה מזה,

וכבר אין לי את הכוח לעמוד מול זה.

כמה שאני יגיד לא יעזור,

נמאס לי.

N E V E R

SAY NEVER
The SMILE is boring

so CRY to FEEL LIVE

באמת שלא חשבתי שאי פעם אני אשב ואכתוב משהו כזה,

משהו כזה בלי לחשוב עליו לפני שאני יושבת וכותבת אותו.

אבל בזמן האחרון הכל כ"כ כבד עלי.

כל דבר שקורה לי מרגיש כאילו הוא לא מתאים לי.

מזמן לא קרה שהרגשתי שייכת בקרבת אנשים כמו מה שקרה השבוע,

אומנם הכל נהרס ברגע שדרכתי בבית הוריו של אבא שלי,

אבל הערב הזה.. פתאום ראש השנה נראה לי כ"כ מיוחד וחגיגי.

לרגע ראיתי את חיי, בלי אבא, בלי שי.

ומצד שני, לשמוע את בנדוד שלי דן עם אנשים על הצבא,

ועל מה הוא רוצה להיות, והמילה הזו "קרבי" שהעבירה בי רטט קר,

בחיים לא דאגתי כ"כ בישבילו, כל החיים שאני מכירה אותו, ורואה אותו לפחות פעם בשבוע,

ואף פעם לא חששתי כ"כ מהרגע הזה שבו הוא ילך לצבא- ושום דבר כבר לא יהיה כמו פעם.

פתאום הבנתי את החשיבות שלו בעייני, כל מה שהוא יצג בישבלי כל החיים,

יצא החצוה, ואני שתקתי. לא אמרתי מילה על זה שאני כ"כ לא רוצה שהוא ילך לשם,

לצבא, שישאר.. צעיר לנצח .. שלא ילך לשם שלא ילך!

שישאר הילד שאני מכירה, זה שמדבר איתך בלילה, ואתה לא יכול שלא לספר לו,

כי הוא באמת מקשיב. ולא סתם עושה את עצמו מתענין.

שימשיך להיות זה שמדבר במבטא ערבי מצחיק סתם כי משעמם לו, ולא יתבגר פתאום.

אני יודעת שהוא רק בנדוד שלי, ושבסך הכל אני לא יכולה למנוע את זה שהוא ילך לצבא,

ואני הרי יודעת שכל מה שקורה לכולם שם - יקרה גם לו.

אבל מה יקרה אחר כך? שלא יהיה לו זמן בכלל, ופתאום אני אמצא את עצמי בחתונה שלו,

של הילד בכיתה ז' שאני זוכרת, זה שחוזר עם אבא שלו על סיפורי בראשית,

הילד הזה שלמד אורגנית, ועבר לגיטרה, זה שלימד אותי לנגן.

פתאום הבנתי עד כמה הוא חשוב לי. הוא ואחותו, שליוו אותי מהיום שנולדתי.

אף פעם זה לא היה לי נראה חשוב כ"כ לדבר איתו.

אבל אני לא יכולה, אני באמת לא מסוגלת לספר לו מה אני חושבת.

בטוח שהפוסט הזה ישאר סתם עוד פוסט ומחר הוא בטח יראה לי טיפשי.

ולחשוב, שהוא גדול ממני רק בארבע שנים, ושזה כ"כ קרוב עלי,

החלק הזה בחיים שנקרא "הצבא" הוא.. פשוט נורא קרוב עלי.

פתאום אני מתחילה להבין עד כמה הזמן עובר מהר.

לפני רגע הייתי ילדה בת 8 שמשחקת בבות ברבי עם בת דודה שלה.

והיום, אני הילדה שאני, עברתי כ"כ הרבה שינוים ואני עוד יעבור המון כאלה.

ופתאום שאני חושבת על זה, זה רק עושה לי רע יותר,

לדעת, שעוד מעט, ממש עוד מעט, הואילך מפה, ויחזור שונה לחלוטין.

אותו בנדוד שאני הכרתי, כבר לא יהיה.

ופתאום שאני יראה אותו רק פעמיים בשנה באיזה אירוע משפחתי,

זה יהיה שונה, בידיקו כמוהוא.