"היי , מה הקטע עם השם?"
"קטע? אין שום קטע. זה רק אחד מהניסיונות הכושלים שלי לברוח מעצמי ומהכלומניקיות שלי."
לכולנו יש צורך או רצון חזק ובלתי מוסבר להשאיר חותם.
זה התחיל בציורי הקיר במערות של האדם הקדמון
המשיך בימי הביניים ברציחות ועינויים בגלל רשימת פטנט על שם של ממציא כזה או אחר
או בחתימת האמן על יצירתו ..
ממשיך בימינו אנו בתביעות משפטיות על זכויות יוצרים
וכן הלאה וכן הלאה.
כולנו רוצים להשאיר חותם.
אפחד לא יירצה לחלוף מן העולם בידיעה שהוא כלומניק שלא השיג כלום בחייו ואפחד לא יזכור אותו.
וזה מה שאנחנו עושים.
מושכים את תשומת הלב של האנשים, עושים דברים מטורפים.
בין אם זה בגדים פרובוקטיביים או שיער וורוד, אנחנו רוצים שיזכרו אותנו בשביל משו.
אישית?
אני חושבת שזה בגלל שאנחנו לא מוצאים את עצמנו מיוחדים מספיק או טובים מספיק.
אני לא מוצאת כלום מיוחד בעצמי.
לא יופי מיוחד, שכל לא משו, לא ממש כישרונית ולא ממש מציאה.
ולמרות כל זה אני יודעת גם מה אני כן. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
בקיצור הנקודה היא שאני רוצה שיער וורוד או כחול כדיי שיזכרו אותי.
אני רוצה שיגידו "היי ! הנה זאת עם השיער הוורוד!! "
וכששופכים עליי קולה בבצפר בגלל המראה שלי אני אומרת - "ניצחתי"
תייגו אותי. שמו לי סטיגמה. אני מישהו.
כן כן אני יודעת. פתאטי , עלוב , חסר חיים , מנותק מהמציאות , מתרכז בתפל
תגידו מה שתגידו !
לכולכם ! כולכם! אחד אחד! היו קטעים כאלה !
בין אם זה לשים מוזיקת מטאל כשאיזה פרחה עוברת בכוונה
או שזה לרשום את השם שלכם באובססיביות בכל מקום שאתם הולכים אליו.
כולנו רוצים להיות מישהו.
והאמת היא ?
שאנחנו מישהוהים
כל אחד מאיתנו הוא מישהו . מיוחד בדרכו שלו. [ סליחה על הקלישאה גאמני לא מאמינה שזה יצא לי מהפה]
אז אני לא מצפה מכם להשתנות ולהפסיק עם זה כי זו הדרך שלנו להשאיר חותם בעולם.
להפך.
תמיד עודדתי מוזריות מכל סוג שהם D:
סתם, נקודה למחשבה
עד כאן להיום
פזפזית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
