אולי זה נורא רגעי, אבל נכון לעכשיו אני מרגישה בודדה.
אני מרגישה מאוד בודדה.
אני מלאה בכאב שאין לי איך ועם מי לפרוק.
והיתה את התקופה הזאת בחיים שלי, שהצלחתי לראות את האור, להתפרק מכאביי, מבדידותי.
אבל זה כאילו שנכלאתי אל תוך כל זה מחדש.
אני מאבדת את כל מה שיקר לי, לאט לאט ואמנם על פניו, אבל אני מרגישה את זה קורה.
אני מפחדת לא להצליח, לא הגיע לכל המטרות שהצבתי לעצמי.
אני משקרת לכולם אבל בסופו של דבר אני משקרת לעצמי.
מה את אוכלת? איפה את נמצאת? מה את עושה? כל השאלות האלה ששואלים אותי שוב ושוב ואני כל פעם מחדש ממציאה עולם שלם של שקרים. אני לא יודעת איך מספרים את האמת יותר.
פגשתי איזה מדריך רוחני בניצנים.
הוא שאל אותי: "מה את רוצה להיות בחיים שלך?"
מבלי לתהות ולהתבלבל יריתי: "חופשיה". אין לי ספק בכך. אין לי ספק שחופש הוא המצב האידאלי.
אבל איך אפשר להיות חופשיה כשכול מה שאני עושה זה לכלוא את עצמי בעולם שרווי בשקרים?
אני רוצה כבר להגיע לרגע הזה, לרגע בו אשתחרר מכל כאביי ובדידותי ואעלה גבוה, אעלה כ"כ גבוה ששומדבר כבר לא יוכל להפיל אותי. לא מה שיש לאנשים לומר ולבקר, לא השקרים שלי כי הם פשוט לא יהיו קיימים, לא ההורים שלי, לא החברים שלי, לא האכזבות שלי, לא הציפיות שלי, לא המטרות שלי. הכל כבר יהיה אצלי בידיים ואני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני.
הרגע הזה לא יהיה זמני, הוא ישנה את כל החיים שלי ואז אני אהיה חופשיה.
אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי, אבל אני ממש שונאת את החברים שלי עכשיו.
הידיד הכי טוב שלי חושב שהוא יודע הכל, הוא יודע מה זה רגשות ומה משמעות החיים. הוא יודע הכל. הוא כ"כ פטאתי.
הוא תקוע בתוך עצמו, לא יוצא מהבית מתוך מחשבה שהוא כבר ראה הכל, שהוא מכיר את כולם ושיש לו את כל מה שהוא צריך.
תקוע מול המחשב כל היום, מעשן סמים, רואה טלוויזיה, מתבטל.
הוא בטוח שאין כאב גדול ממה שהוא חווה, הוא יודע ומבין את הכל ואין יותר מה לחדש לו.
הוא פשוט כ"כ פטאתי. כל פעם שאנחנו מעשנים ביחד הוא מתחיל להכנס לפילוסופיות המטומטמות שלו. הפילוסופיות שלי הרבה יותר עמוקות מהסיבה שאני יוצאת ורואה את העולם, לומדת דברים חדשים.
אבל מה לו ולעולם? הוא חי בעולם משל עצמו בו כל האנושות מתגמדת לעומת המבין הגדול. לפעמים בא לי לצרוח עליו שילך להזדיין כבר. שיזדיין לי מהעניים ומהחיים עם הבורות האינסופית הזאת שלו. נמאס לי.
וחברה שלי, רק מזדיינת עם כל בני ישראל ואז תוהה למה כולם רוצים ממנה רק סקס. אוהבת את הטיפה המרה, את האלכוהול המסריח הזה שהורס לה את הבריאות, מוכנה להשפיל את עצמה כל פעם מחדש בשביל עוד זיון, בשביל עוד שוט.
ועוד חברה שלי, שתקועה עם החבר שלה. לא חשבתי שיהיה לי אכפת, אבל לא ראיתי אותה שבועיים וסוף סוף כשהיא יוצאת לסוף שבוע היא נוסעת לכנרת עם החבר הדבילי שלה.
הם כ"כ אכזבו אותי, שלושתם.
בכל יום הולדת של כל אחד מהם הקדשתי כ"כ הרבה זמן ומחשבה במה שאכתוב ואגיד להם, במה שאכין או אקנה להם.
הם בקושי ירקו לעברי מזל טוב. זה אולי לא פייר כי אני באמת יודעת שאני חשובה לכל אחד מהם, אבל העובדה שהם לא ידעו שציפיתי ליותר... דיי השפילה אותי. מאוד השפילה אותי.
הלוואי שהייתי יכולה להביא למישהו לקרוא את מה שאני כותבת עכשיו. הייתי רוצה לדרוש מהם הסבר. מאיפה נובע החוסר אכפתיות הזה?
העניין הוא שאני יודעת מה אני שווה. וגם החברה הכי טובה שלי, היחידה שלא אכזבה אותי, יודעת מה אני שווה.
אני לא מאמינה שהאכלתי אותה בכ"כ הרבה חרא כל הזמן הזה. זה כ"כ לא הגיע לה.
היא אוהבת אותי והיא מוכיחה לי את זה כל פעם מחדש. היא תעשה בשבילי הכל ולמעשה, היא תתן את חיה למעני ואני למענה. פשוט ככה.
אבל אני עדיין מרגישה מחוייבת לכל החברים האלה שלי. כי הם אוהבים אותי ואכפת לי מהם. אני לא מסוגלת לנתק קשרים, אני לא מסוגלת לשכוח. כל אחד שאשכח ישאיר את חותמו הצורב בליבי, וזה יכאב, אני יודעת שזה יכאב.
אני רוצה כבר את החופש הזה מהם, מעצמי. מכולם..
אני רוצה להיות שמחה ושלמה עם מי שאני עם כל אחד ובכל מצב.
אני רוצה להיות חזקה, בעלת משמעת עצמית ומודעות עצמית. לשמור על עצמי כדי להגיע לשלמות נפשית ולשחרר את עצמי כבר מכל החרא שמקיף אותי.
נמאס לי.
"אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות.
ונפלתי לארץ, בשקט,
עצמתי עיניי, אטמתי ליבי.
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאביי, מכל בדידותי."
אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
