קראתי את הפרק הקודם ופשוט החלטתי שאני חייבת לסיים את הסיפור בצורה הולמת.
אני יודעת שזה באיחור רציני, וזה אפילו מפתיע,
אבל אני מקווה שתאהבו.
הבלוג לא הולך להמחק שנית, כך שאם תרצו לקרוא את הסיפור מההתחלה או להביא לחברות, אתן מוזמנות.
קריאה מהנה.
* מומלץ לקרוא את הפרק הקודם *
" קום " אמרתי למייקל שנשמט לרצפה.
הצלחתי להכניס את כל הפגיעות שבי למילת הציווי הזאת, אמרתי אותה בקרירות איומה.
אפילו לא הסתובבתי אליו.
סובבתי את הראש כמה מעלות והבטתי עליו מזווית עיניי.
הוא קם והלך אחריי.
שנינו מתעלמים מצעקות הנהגים.
נעמדנו על הקצה השני של המדרכה.
מייקל חיבק אותי כל כך חזק, מה שרק הוסיף כאב פיזי לכאב הנפשי שחוויתי באותם רגעים.
לא חיבקתי אותו חזרה.
עמדתי, לא זזתי. נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה.
לא רציתי לגעת בו.
הלכנו לבית שלו.
לא רציתי להיות איתו באותו רגע,
לא רציתי להיות אצלו.
רציתי להיות לבד, בפינה משלי, של רחוב משלי, בעולם משלי.
אבל לא היה משהו אחר שיכולתי לעשות.
הגשם שירד עלינו הרטיב אותי, בגדיי ושערי היו ספוגים מים.
הבית שלי היה במרחק די גדול, והקור בחוץ לא איפשר לי לדבר.
לא דיברנו כל הדרך עד לבית שלו.
וגם כשנכנסנו פנימה לא דיברנו.
הסיטואציה המשונה הזו,
בלבלה אותי, הצחיקה אותי והכעיסה אותי באותו זמן.
הוא תפס את ידי ומשך אותי למעלה,
כמו ילד קטן שמושך את הוריו כשהוא רוצה שיבואו לראות מה הוא צייר בחדר.
חלצתי על נעליי כמו שתמיד עשיתי, והנחתי אותן על יד הדלת.
" את רוצה להכנס למקלחת? " מייקל שאל
" לא " עניתי
" את כן " הוא אמר ויצא מהחדר.
הבטתי סביב וראיתי תמונה שלנו, תמונה ישנה
על יד התמונה היו מספריים.
הסתכלתי טוב על התמונה, חוקרת כל פרט קטן בה,
כל סימן לאהבה שהתבטאה בתמונה הזו.
ראיתי שחלקה התחתון גזור באמצע.
מייקל נכנס לחדר,
ביד אחת החזיק שתי מגבות - אחת גדולה ואחת קטנה,
ביד השניה את השמפו הקבוע שלי.
הוא ידע מה להביא לי, ידע מה אני אוהבת.
" תודה " סיננתי בשקט ונכנסתי לחדר האמבטיה.
סגרתי אחריי את הדלת והנחתי את הדברים על השיש.
מילאתי את האמבטיה במים חמים, ובזמן שהיא מתמלאה פשטתי מעליי את הבגדים הרטובים.
הם הרטיבו את הרצפה ויצרו מתחתם שלולית מים גדולה.
נכנסתי לאמבטיה ונשכבתי אחורה באיטיות.
עצמתי את העיניים והשענתי את ראשי אחורה,
נותנת לכל טיפת מים חמה לחמם את גופי, את נפשי.
אני לא זוכרת כמה זמן ביליתי בתוך המים החמים,
אני רק זוכרת שזה השכיח ממני את כל המאורעות האחרונים.
אני חושבת שנרדמתי.
או שדמיינתי לעצמי רגעים שלי ושל מייקל, כאלה שכבר חווינו וכאלה שהמצאתי.
דמיינתי ופינטזתי במשך דקות ארוכות, כשהחדר מתמלא באדים, מה שגרם לי להרגיש מעט מסוממת,
לא פיכחת.
" ג'סי? " מייקל דפק על הדלת
בדרך כלל הוא היה נכנס ישר, מציץ דרך הדלת כשחיוך שובב על פניו.
לפעמים הוא גם אהב להשפריץ עליי מים קרים,
סתם כדי לעצבן אותי, כי הוא ידע שאחרי זה אני אתנקם בו בדרכים שהוא אוהב.
" מה? " עניתי לו
" את בסדר? "
חיכיתי שניות לפני שעניתי לו
" כן " אמרתי לבסוף
שמעתי את הדלת נסגרת.
חפפתי את ראשי במהירות ורוקנתי את האמבטיה ממים.
הושטתי את ידי למגבות ועטפתי את ראשי וגופי.
ייבשתי את שערי והבטתי במראה.
כל האיפור היה מרוח על פניי.
אחרי מאמצים קשים הצלחתי להוריד אותו, הייתי יבשה לגמרי כבר.
יצאתי החוצה.
מייקל ישב על קצה המיטה, מרפקיו מונחים על ברכיו וראשו טמון בין כפות ידיו.
" יש לך משהו להביא לי ללבוש? " שאלתי
הוא קם מן המיטה והוציא לי מכנס פוטר עבה שהתאים למידה שלי,
וחולצה קצרה שהגיעה לי עד כמעט הברכיים.
" תסתובב " אמרתי
" מה? " הוא שאל בפליאה
" תסתובב " חזרתי על עצמי, אמרתי את זה כאילו היה זה מובן מאליו.
הוא הביט בי במבט פגוע וסובב אליי את גבו.
" ממתי את מתביישת ממני? " הוא שאל
עזבתי את המגבת שנפלה על הרצפה " ידידים לא מתלבשים אחד על יד השני " עניתי
" אנחנו לא ידידים " הוא אמר
" אז מה אנחנו? " שאלתי, שמץ של גיחוך נשמע בקולי
" אנחנו... " הוא התחיל לענות, אבל עצר.
שתק.
" רואה, כבר אין לך מה להגיד " הוצאתי את השיער שהסתבך מתחת לחולצה והידקתי את השרוכים של המכנס.
" ג'סי " הוא התקדם ונעמד מולי.
כלכך קרוב אליי, יכולתי להרגיש את הנשימות הכבדות שלו.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו ככה,
מביטים אחד בעיניים של השניה,
רוצים להגיד משהו - אבל אין מה.
לפתע הוא הרים את ידו ותפס אותי בגבי,
בידו השנייה ליטף את הצוואר שלי.
קירבתי את שפתיי אל השפתיים שלו
והוא נישק אותי,
נשיקה טהורה, חמה.
כלכך חזקה, כזאת שלא הרגשתי הרבה זמן.
הלכנו אחורה עד שנתקענו בארון,
את המכה שקיבלתי לא הרגשתי בכלל.
הרמתי את שתי רגליים, כורכת אותן סביב המותניים של מייקל.
הוא מנשק אותי בצוואר, נשיקות קטנות וקצרות
ואני רק מחזיקה אותו חזק, משחררת אנחות קטנות של אהבה ושנאה
של עצבים, אבל חשיקה.
הוא נע לכיוון המיטה ונפלנו עליה שנינו.
המשכנו להתנשק, לענג אחד את השניה.
הורדתי את חולצתו והוא הוריד את שלי,
נוגע בכל חלק בגופי.
" ג'סי... אני אוהב אותך. אני מצטער כלכך " הוא שחרר בין הנשימות והאנחות.
עצרתי אותו.
הורדתי אותו מעליי,
הוא נשאר שוכב על המיטה
מסתכל עליי במבט מופתע שכמוהו עוד לא ראיתי
" מייקל, פגעת בי כל כך "
" אני מצטער " הוא אמר, בקול רועד. אפילו בכי הצלחתי לשמוע בקולו.
" כנראה שזה באמת נגמר " אמרתי, הדמעות האחרונות שנשארו בי פרצו החוצה,
אבל הפעם בכי חרישי.
בכי שקט.
אני לא זוכרת מה עשיתי, ואיך יצאתי מביתו.
אני זוכרת שהוא לא רדף אחריי, הוא נשאר במיטה,
שוכב ללא חולצה ופשוט מסתכל עליי יוצאת מהחדר שלו.
אני לא זוכרת איך הלכתי הביתה,
ומה לבשתי על עצמי.
אני לא זוכרת מה עשיתי כשנכסתי לחדר, ומי היה הראשון ששמע על הפרידה.
אני לא זוכרת מה אמרתי לטס כשנכנסתי עם עיניים אדומות ונפוחות לחדר שלנו.
אני לא זוכרת באיזו שעה נרדמתי, ואם אכלתי לפני או לא.
אני רק זוכרת שקמתי בבוקר, והשמיים היו בהירים,
השמש אפילו יצאה החוצה, וגם שמעתי ציוץ ציפורים.
הרחוב נשמע מלא חיים, אמהות וילדיהם רצו בחוץ,
זוגות זקנים וצעירים ישבו בחוץ ושתו קפה של בוקר,
כלבים השתוללו בחוץ עם בעליהם.
" איכ " אמרתי לעצמי, מזג האוויר כלכך לא התאים למצב הרוח שלי.
היה לי טעם נורא בפה.
נכנסתי מהר לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
פתחתי את הארון והוצאתי את הדבר הראשון שראיתי.
ג'ינס בויפריינד כהה, סווטצ'ר בצבע אפור בהיר, ונעליי אולסטאר אדומות.
התאפרתי מעט וירדתי למטה.
לא אכלתי כלום, לא התחשק לי.
אבא הוריד אותי ואת טס בפתח בית הספר,
השעה הייתה יחסית מוקדמת.
לא ראיתי את מייקל, לא ראיתי את ניקול או את טום,
לא את ג'וש או את כריס.
רק אנשים שלא רציתי לראות.
אליסון נשענה על הלוקר שלה
כלכך לא רציתי להתקל בה
" מזל טוב " היא אמרה כשעברתי על ידה, חיוך קטן ומרושע על פניה
" על מה? " עצרתי והסתכלתי עליה במבט חסר סבלנות
" לא, זה היה בשבילי. סוף סוף אני ומייקל נוכל לחזור, כמו שזה היה אמור להיות מלכתחילה "
אמלי שעמדה לידה התחילה לצחוק.
" מצחיק " אמרתי בציניות והתסכלתי עליה.
" בהצלחה שתהייה לך " סיננתי לאליסון והמשכתי ללכת.
כולם יודעים, יופי.
החלטתי שאני לא אתן לזה לדכא אותי.
הרמתי את ראשי, יישרתי את כתפיי והלכתי בגאווה ברחבי המסדרון.
המבטים שהופנו אליי לא הזיזו לי.
כשנשמע הצלצול כבר הייתי במרחק מטר מהכיתה.
נכנסתי פנימה והתיישבתי בשולחן האחרון, בסוף ליד הקיר.
ניקול נכנסה במהירות וחיבקה אותי.
" ג'סי שלי " היא אמרה, מבט עצוב על פניה
" זה בסדר " חייכתי אליה חיוך אמיתי.
או שהוא לא היה אמיתי?
ניסיתי לשכנע את עצמי בדברים שלא קיימים
" אני בסדר " אמרתי והפנתי את פניי למורה שנכנסה לכיתה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
" מייקל וכריס, גשו אליי למשרד " המנהלת צעקה על השניים שהשתוללו בצחוק במסדרון.
הם הלכו אחריה, מנסים לא לצחוק.
פה ושם שחררו גיחוך קטן, אבל המנהלת מיד הסתובבה אחורה והטיחה בהם מבט מאיים.
הם נכנסו למשרדה והתיישבו על הכיסאות המרופדים.
בזמן שהיא התחילה בהרצאה המפורסמת שלה על 'למה אסור להשתולל בקותלי בית הספר'
כשהיא מדברת ומדברת, מחשבותיהם של שניהם החלו לנדוד ולבחורה אחת.
כל אחת חשב על ג'סי בדרכים שלו, איך שרצה.
הם לא ידעו שהם חושבים על אותה ילדה,
מייקל לא דמיין שכריס יכול לחשוב עליה.
היא הרי שלו,
הג'סי שלו,
החברה שלו.
האישה הקטנה שלו.
לא של כריס, לא של אף אחד אחר.
מצב הרוח הטוב שאפף את מייקל בבוקר, במסדרונות בית הספר, נעלם בהדרגה.
המשפט של המנהלת " בסוף היום אתם תשארו כמה דקות איתי, ותסבירו לי למה אסור לריב ולהשתעשע לשווא " קטע את המחשבות של שניהם.
שניהם יצאו מחדרה של המנהלת, סוגרים את הדלת אחרי שהודיעה להם ברשמיות ששניהם צריכים להתייצב מיד בתום השעה השביעית.
כל אחד פנה לכיתה שלו,
שניהם הסבירו למורה מדוע איחרו והגישו לה אישור מהמנהלת.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הזמן של ג'סי עבר בזחילה,
היא הרגישה שכל דקה נמרחת ונמרחת, ושעה נמשכת כאורך שבוע שלם.
מדי פעם דמיינה את המחוגים בשעון חוזרים אחורה.
הצלצול של סוף השעה השביעית סוף סוף נשמע.
הוא העיר אותה.
היא ארזה במהירות את המחברת והספר שהיו מונחים על השולחן וסגרה את הריצ'רץ'.
היא נפרדה לשלום מניקול, וכשהייתה בדרכה לצאת עצר אותה המורה להסטוריה.
חצי שעה היא ישבה מולו, מנסה להתרכז בדברים שהוא אומר, אבל לא מצליחה.
" את יכולה לחזור על מה שאמרתי? " הוא אמר לפתע
" אממ כן... משהו על שאסור להרדם בשיעור כי... " היא ניסתה להזכר בתשובה.
המורה הביט בשעון, אותו שעון שלפני שניה רצתה לשבור הציל אותה באותו רגע
" השעה מאוחרת, אני חייב ללכת. תגישי לי מחר חיבור על מה שאמרתי לך עכשיו "
המורה סיים את השיחה, לקח את תיק העור החום שלו ויצא מהכיתה.
ג'סי לקחה את התיק שלה, זרקה אותו על כתפיה ויצאה מבית הספר.
היא הייתה כלכך רעבה,
היא לי יצאה היום לאכול. לא רצתה להתקל באנשים לא רצויים.
היא מיהרה ללוקר שלה,
היא תמיד שמרה שם חטיפי אנרגיה לשעות קשות.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
" יאללה, ביי אחי " כריס אמר למייקל והחליק לו כיף על היד.
כריס התקדם ישר לכיוון היציאה, ומייקל פנה לכיוון הלוקר שלו.
כשהרים את ראשו מהרצפה ראה את ג'סי, מנסה לפתוח את הלוקר שלה.
" ג'סי ! " הוא צעק.
כריס שמע את שמה ונעצר גם הוא.
הוא נצמד לקיר והציץ עליהם
" היי מייקל " ג'סי אמרה, על פניה חיוך מזוייף.
הוא יכל לזהות את החיוכים של ג'סי
" מה שלומך? " מייקל שאל, שאלה חסרת טאקט.
" בסדר... מה איתך? " ג'סי השיבה ביובש.
" בסדר גם " מייקל ענה לה
" נחמד לך " ג'סי ענתה, היא אפילו לא הסתכלה עליו. הייתה עסוקה רק בלהכניס את הדברים חזרה ללוקר שלה.
" לא ראיתי אותך היום " מייקל אמר ונשען על הלוקרים
" כן, טוב... קורה " ג'סי ענתה, באותו יובש שבו דיברה כבר מהבוקר.
היא נעלה את הלוקר ופנתה לכיוון היציאה השנייה של בית הספר.
מייקל פנה לכיוון השני, כריס ראה אותו מתקרב ונצמד לקיר, מקווה שמייקל לא יראה אותו.
" ג'סי ! " מייקל הסתובב אחורה וצעק לג'סי שכבר הייתה בסוף המסדרון
" אל תלכי לי " הוא צעק לה כשנעצרה.
במשך שניות שנראו כמו שעות ארוכות אף אחד לא זז.
אף אחד לא דיבר.
אף אחד בקושי נשם.
ג'סי הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון מייקל.
מייקל החל להתקדם גם לכיווונה,
המסדרון הארוך נראה כמו שביל לבנים שלא נגמר,
הם הגבירו את הקצב, התחילו לרוץ.
עד שנעצרו אחד מול השני.
מתנשמים.
ג'סי חיכתה שמייקל ידבר, הוא הרי קרא לה.
שיגיד משהו, היא חשבה לעצמה.
רק שיגיד משהו.
" אני אוהב אותך, ג'סי " דמעות נקוו בעיניו.
הם חיבקו אחד את השני, כלכך חזק
" אני כלכך אוהב אותך, אני מצטער, אני באמת מצטער! " מייקל אמר בהתרגשות,
וג'סי? רק נמסה מהדברים,
מהרגע,
מההרגשה.
מהתחושה הנהדרת שלקבל את מייקל בחזרה
" אני אוהבת אותך מייקל, מפגר ! איך חשבת לגמור את זה, איך? " היא נישקה אותו,
ההרגשה הייתה כמו הנשיקה הראשונה שלהם,
אז שישבו על הסלע בחוף הים,
הגלים מתנפצים על החוף וברקע מתנגן השיר האהוב עליהם.
ורק כריס ראה את כל התקוות שלו נעלמות מול עיניו.
כל הרגשות העזים שחש אל ג'סי באותו רגע חלחלו לאדמה,
ונקברו עמוק בתוכה.
T h e E n d
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
