לפעמים אני לא מבינה אנשים שטוענים שאני מאוד פסימית. נכון, אולי יותר קל לי להיות שקועה בדיכאון, אבל אני מסוגלת לראות את הדברים הקטנים שבחיים ביותר הערכה מאשר אחרים לפעמים. ובסך הכל, אני רואה את העולם בצורה ריאלית, לא פסימית.
ולפעמים קשה לי להבין איך מישהו בא ואומר לי שגם שהכל טוב אני יודעת להפוך הכל לרע. כלומר, חוץ ממה שכבר הספקתי להגיד למעלה, מאיפה לכם לדעת שכל כך נפלא לי בחיים, אה? לא תמיד מה שרואים או שומעים הוא באמת הנכון.
אנשים לא מסוגלים להבין כל כך מעבר למה שהם רואים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם כמה מתחולל לי בפנים.
וזה ברור, ברור שאני לא אתחיל להסביר לאנשים שיום אחד נהיו שני סוגי איילת. ואז להסביר ש - לא, אין לי פיצול. בסך הכל יש לי דילמה וקונפליקט עצמי עמוק.
שבכל בוקר מתעוררת הילדה החולה לפני ומחליטה איזה בוקר יהיה לי. שבכל צעד פשוט שאנשים עושים, טמון בשבילי יותר מצעד.
שאני חיה בשני עולמות נפרדים, מדלגת ביניהם כשבא לי - חיה באי-וודאות, בחוסר החלטה מוחלט, בתוהו.
בשביל שיבינו אני צריכה להסביר להם שאולי נולדתי נורמאלית, אבל עם הזמן הפכתי ליוצאת מהנורמה, לחלק מסטטיסטיקה מפחידה. וצריך להבהיר - שלא אני בחרתי בכך. שלא הכל תלוי בי בעולם הזה, עם כמה שזה נראה.
ולפעמים קשה. לפעמים קשה מהסיבה הפשוטה והכל כך נסתרת לעין; אי אפשר לקחת בן אדם שיוצא מהנורמה, ולתת לו לנהל אורך חיים נורמטיבי. לפחות לא כשמצפים ממני להיראות כחלק מהנורמה ולהתנהג כחלק מהנורמה.
אולי הפכתי את עצמי למשוגעת אבל זה לא מה שניסיתי לעשות, זה לא מה שבאתי להסביר. אי אפשר לצפות ממני לחיות חיים נפרדים ולהישאר בסדר לגמרי. זה הכל.
אני לא פסימית, אני פשוט לא אופטימית. בחיי שאני ריאלית.
ולמרות הכל קשה לי להודות שבעצם, עם כמה שאני אסביר אי אפשר להבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
