הכרפס התקשר אליי לפני כמה ימים כשישבתי עם אהובתי בחדר והיא ניגנה בגיטרה, הוא התחיל לדבר על כמה הוא מוצלח ואני לא רציתי להראות לפניה כאילו הוא מזיזי לי, האמת גם שלא רציתי להשחיט את הזמן שלי איתה בשביל הקשקושים שלו, אז ניסיתי לא להתפרץ עליו ולא להתעצבן ופשוט ניתקתי במהירות בתוספת כמה מילות דחייה מנומסות.
כמה ימים לפני כן סיפר לי אילצ' על איך הוא התקבל לוואלה על תקן כתב סטראוטיפי התקן: דתל"ש הומו.
יום אחר-כך טיי סיפר לי בהתרגשות על הסיפור האחרון שלו, על העבודה החדשה שלו: כתב במקומון ירושלמי.
זה לא רק הקנאה, זה גם חוסר השינה, זה גם הלימודים, זה גם אליהו שמסבך לעצמו את החיים ומעציב אותי, כל אלה גרמו לי לשקוע בדכדוך קל בימים האחרונים.
ואז החברות של שלומית אחותי באו לישון אצלנו.
והם סיפרו לי דבר מזעזע: ס' בכלא.
זוכרים את המקרה שהיה עם הכנופייה של בני הנוער הירושלמים שפיתו ערבים בעזרת נערת פיתוי לגן העצמאות ואז היכו אותם מכות רצח?
אז מסתבר שאותה נערת פיתוי כמו שאמרו בתקשורת: רק בת ארבע עשרה, היא גם חברה שלי.
חברה לשעבר צריך לציין.
התאפקתי, חנקתי את הדמעות, אני לא חושבת שמישהו ידע עד כמה היינו קרובות, בייחוד לא אחותי וחברות שלה- הן גם לא אמורות לדעת.
מה גורם לילדה בת ארבע עשרה לפתות ערבים מבוגרים לגן העצמאות ולהציע להם סיגריות ושתייה (ומן הסתם גם הצעות מיניות)?
אז זהו, שזה לא רעם ביום בהיר, הכתובת הייתה על הקיר. לא רק על הקיר- על הוול בפייסבוק של כולנו.
את ס' הכרתי לפני שנתיים כשהיא באה לאחותי לבלות אצלנו שבת, גילינו שיש לנו הרבה במשותף ומאז התחברתי איתה.
תוך זמן קצר היועצת של הבית-ספר ביקשה שאני אשים עליה עין ומסיבה טובה: ילדה צעירה ממשפחה קשה מסתובבת בעיר ועושה מעשים שלא מתאימים לגילה: זה לא סימן מבשר טובות.
לא עזר שהיא הייתה על תנאי בבית-ספר, לא עזרה הסטודנטית החונכת שהצמידו לה, גם לא קצינת המבחן, ס' עשתה בדיוק מה שבראש שלה בכל מצב.
ס' היא גאון, ילדה אינטיליגנטית בטירוף שקולטת דברים במהירות, כששאלתי אותה מה החלום שלה- מה היא רוצה לעשות בחיים היא ענתה לי בפשטות "אני רוצה להיות עורכת דין מאוד עשירה ולשחות בכסף"
לא היה לי ספק שאילו רצתה, היא הייתה יכולה להיות עורכת דין מצליחה, היא פילפלית- ילדה חריפה בטירוף.
אני יושבת מול המחשב מנסה לחשוב: למה היא נפלה?
יותר מזה: למה אני לא הצלחתי לעשות עם זה כלום?
אני זוכרת יום אחד כשהתווכחנו על משהו באמצע קניון עמוס אנשים, איך בשלב מסוים של הוויכוח פשוט הלכתי והיא הלכה אחריי, מאוחמר יותר אמרה לי (ואחר-כך קיוותה שאני אשכח) שאין אף אחד בעולם שהיא מוכנה לרדוף אחריו.
אני היחידה שאכפת לה ממה שהיא אומרת.
ואני נכשלתי, הנה היא עונדת את התכשיט הכי כבד שהיא אי-פעם סחבה: אזיקים.
מישירה מבט אל המצלמה עם המעיל הלבן המפורסם שלה ורגלי האיקס.
אני לא יודעת תוצר של מה הייתה ס', תוצר של בית מפורק וקשיים של עולים חדשים.
תוצר של חברה מזעזעת ואליהמ או של מערכת חינוך שלא הייתה מספיק נוקשה
או סתם שילוב קטלני של גנטיקה וגורל ומזל רע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שירה הדס-נקר