אל תסתכלי בכוכבים- עם האור יעלמו

אתה מעורר בי תגובה רגשית

כמו של ילדה בת שתים עשרה.

קופצת משמחה במעגלים

תחת החזות הרצינית. 

יש חיוך של עונג קטן,

כל מילה שלך סכין ופרח.

אני רוח רפאים ורודה.

עליזה ומתה.

פתאום אני מבינה כמה חברים שדחיתי, הדחייה היא כואבת ומחורבנת, היא בעיקר כואבת כי אתה מרגיש שלצד השני לא אכפת, לא משנה מה המניעים שלו. 

דיברתי עם שמואל עכשיו ותוך כדי השיחה פתאום הבריקה לי האופטימיות המנצנצת שוב בראש, אם פעם אחת נפלתי למקום שהייתי יכולה להיות או לא להיות בו באותה מידה, והוא נפל לאותו מקום, ובמקרה נפגשנו ועמדנו אחד ליד השני ודיברנו, וכל הנסיבות המשיכו לפעול לטובתנו בזמן הקצר הזה. אז כנראה שדבר כזה יקרה עוד פעם. כנראה שאני אמשיך להיות במקום הנכון בזמן הנכון ובסוף אני אפגוש את האדם הנכון. קדוש ברוך הוא יוביל אותי לאן שבסופו של דבר אני צריכה להיות גם עם הדרך קשה 

(נכון זה נורא נשמע כאילו וויתרתי על הכאב? אז זה לא ככה. כי עדיין געגוע אבל זה יעבור, זה הקטע הזה של זמן שמשכיך ומרפא. וגם של התעלמות- לא לדעת לא לשמוע לא לראות תמונות רחוק מהעין רחוק מהלב- חבל שפייסבוק לא עוזר בזה אלא רק מפריע)

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי לא לדאוג

להזכיר לעצמי שגם באופק שלי יש ספינה

-

עוד מילה על פגיעות: אנחנו מפחדים להראות פגיעות כי זה יראה שאנחנו חלשים, אבל בעצם אם כולם יראו פגיעות אז כולנו נהיה חלשים באותה מידה. והרי לכל אחד יש רגשות כל אחד נפגע ומתמודד. אני חייבת להפסיק לפחד, חייבת חייבת. חייבת להפסיק לחשוב שמישהו יקרא את הדברים האלה ויגיד ״כנראה היא חלשה מכדי לעמוד במשימה״ כי אני פאקינג בן אדם חזק, באמת, אני תופסת מעצמי כזאת ואני חושבת שהחיים שלי הם כאלה. אבל זה לא אומר שלא כואב לי או שאין לי רגש. גם לאנשים חזקים יש, גם לנו מותר. תפסיקו לגרום לי להתבייש ברגשות שלי.

ובפינת העידוד לקורא:

אל תדאג קורא יקר! בעזרת הקדוש ברוך הוא הפוסט הבא יהיה נורמלי!!