אל תסתכלי בכוכבים- עם האור יעלמו

אתמול ירדתי במדרגות בדרך הביתה וחשבתי שהכל טוב,

לכמה רגעים באמת הכל טוב, שמעתי את השיר ״עכשיו הכל בסדר״ של יהודית רביץ

״עכשיו הכל בסדר, שינוי ניכר באוויר.

הכל נראה יותר טוב ואין סודות להסתיר.

מתחת לפני השטח עוד יש מבוכה ומתח, 

לאט נמצא מקלט״

כי הכל טוב, אני מרוצה מהמקום שאליו אני הולכת שנה הבאה, אני יודעת שיהיה קריעה ושאני אצטרך לעבוד קשה כמו שלא עבדתי בחיים אבל אני שמחה.

אני מרוצה מאיך שאני נראית, אתמול נכנסתי הביתה והסתכלתי במראה ואמרתי- אני פשוט נראית קולית. יש לי סגנון שאני אוהבת ובסך הכל מלבד פגמים קטנים (חוץ מהתחת שלי שהוא די גדול) בסך הכל אני נראית נפלא ומגניב, זה ממש כיף.

אני בסך הכל מרוצה מהקשרים שלי עם חברים שלי, יש לי חברים טובים שאני תומכת בהם והם תומכים בי, ויש לי עם מי לדבר ברגעי משבר וגם ברגעי שמחה.

אני מרגישה שיש משמעות לחיים שלי כאן, אני מקימה עכשיו יוזמה חדשה של עלון שבת דתי-פמיניסטי, אני ממש מאמינה בזה ואני חושבת שזה הולך להיות אדיר וזה ממלא אותי באנרגית מטורפות. 

אז למה הפסימיות? למה היום לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה יהיה איתי? 

אני חושבת שזה כי יש לי דרך מאוד פשוטה בחיים- אני מחליטה בדיוק מה אני רוצה, ואז אני עושה כל מה שצריך כדי להגיע לשם.

ואני לא לגמרי בטוחה מה אני רוצה להיות, אני רוצה להיות דתיה או לא? אני רוצה שיסתכלו עלי כעל דתיה?

אני רוצה חבר עכשיו? ואם כן איזה מין חבר? ועד כמה יש לי זכות להיות בררנית?

ולמה אני יושבת ערב לפני מתכונת, האמת שלא ערב לפני, בסך הכל חמש שעות לפני (השעה שלוש בלילה והמתכונת בשמונה, אולי אני כבר לא אלך לישון וזהו) עוד לא למדתי כמו שצריך ובמקום ללמוד אני כותבת. ממה אני בורחת? או יותר נכון: למה אני כל הזמן בורחת מלימודים?

האמת שזה לא נכון, זה יותר מדי שיפוטי, אני משקיעה הרבה בלימודים עכשיו כדי לעבור את הבגרויות כמו שצריך, ובאמת ברוב המקצועות יש לי ציוני הגשה טובים באזור ה-80 ו-90. אז המצב בסדר.

אני נוסעת מחר בבוקר לטיול עם חברים ואני מקווה שכמה שיחות איתם קצת יסדרו לי את הראש, אני צריכה שהם יזכירו לי שכל הטירוף הזה שאנשים מנסים לטפטף לי הוא לא לרמה שלי. אני צריכה להזכר ולפגוש שוב את מעגל השווים שלי, אני מתגעגעת אליהם.

מדאיג אולי שאני לא יודעת מה אני רוצה, זאת אומרת- אני יודעת מה אני רוצה ואני אולי מתביישת להגיד, אולי כי אני מפחדת שאני לא אצליח, ואם אני אכשל אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי. האם אפשר לקבל ״נכשל״ בחיים?

(עוד קטע אחד אחרון שכתבתי כבר לפני כמה ימים:

אבא של ליעד מת 

ככה היא סיסמה ואמרה לבוא אליה, באתי וגיליתי. זה קרה כבר לפני חודש אבל חודש זה לא הרבה.

פתחנו לאמא שלי וואטסאפ והוא היה רשום שם אונליין. אני נזכרת בזה ברגעים הכי לא צפויים, כמו באמצע מתכונת או ברגע שאני מתעוררת בבבוקר 

וגדעון כבר לא וכבר לא וכבר לא.

״שירת הדמעות מאחורי העפעף״

הדמעות שלא נבכו 

ולא יבכו עליך 

והשמחה שבגללה אולי נרגיש אשמים 

ושנים רבות שעוד יעברו בלי שתהיה כאן 

כשהרוח תלחש בין העצים במורדות המושב 

כשאתה תתבונן בשקיעה.

עם כל האנשים שמתו באמצע חיים של אושר 

הנכב שלך שאיבד 

סבא הכי צעיר בעולם

))))

יופי, עכשיו אני רוצה ללבכות אז כבר לא הכל בבסדר יאללה ביי