בראשונה- אסור לי לשלוח לאנשים הודעות בשעות כאלה, תמיד אני אשלח את הדברים הכי לא נכונים לאנשים הכי לא נכונים. ואז אני סתם אפתח דברים שבמצבים אחרים הייתי שותקת לגביהם.
בשנית- אני נורא נהנית מהתחייה של הבלוג שלי ומזה שיש לי המון כוחות לכתוב, זה אחלה וכיף. אני גם נהנית מזה שיש לי קהל קוראים, זה גם כיף.
נוסף לכך- חשבתי הרבה על זה שיש לי הרבה חברים או סתם אנשים שאני מכירה שהייתי שמחה לקרוא בלוג שלהם אבל אין להם, וזה חבל. אני חושבת שלא מספיק להיות בן-אדם מעניין, צריך גם לייצר תוכן, ותמיד יהיו אנשים שיצרכו אותו אז למה לא? תייצרו תוכן!! העצם משווע לתוכן איכותי ומעניין (המשפט הזה מופנה אליך! כן, אליך הקורא! תכתוב, אני קוראת, נשבעת)
משהו על סטוקרים- תכל׳ס עם כל הפייסבוק וזה כולנו סטוקרים, רק שחלק מאיתנו טובים יותר וחלק מאיתנו פחות. אני סטוקרים די טובה, לא סביר שתדעו שאני עוקבת אחריכם (מועהעהעההה) אבל אם תהיתם- כן, אני עוקבת אחריכם, אתם מעניינים אותי, אתם בוחרים לשתף את החיים האישיים שלכם בצורה פומבים, אז זאת בעיה שלכם!
אני חושבת הרבה על הנושא של השוויון, האם אני דורשת מעצמי באמת שוויון או שאני מוותרת לעצמי בגלל שנאי אישה? לא רוצה לוותר לעצמי אף פעם.
אני חושבת הרבה על הנושא של הטרדות ותקיפות מיניות בגלל מה שקורה כרגע עם ההצפה של הנושא בפייסבוק, אני אעלה לכאן פוסט נפרד שידבר רק על הנושא הזה.
הדיאטה שלי הלכה קפוט, במשך איזה שבוע זה החזיק ואז נמאס לי. באסה- היה יותר כיף לחיות בתחושה שיש לי איזושהי שליטה על הגוף שלי והעולם שלי ו.... זהו, עכשיו זה קצת באסה.
יש לי ג׳ט לג- התהפך לי השעון, אני ישנה כל יום משש בבוקר ועד הצהריים, או קצת לפני כן- מארבע. עכשיו שלוש וחצי ואני לא כל-כך עייפה, אבל אני לא יכולה ללכת לישון כי בשבע בבוקר יש לי מבחן ואם אני אלך לישון עכשיו אני לא אתעורר, אז אני אשאר ערה עד שבע ואז אעשה את המבחן ואז אלך לישון איפשהו בבית ספר או משהו:)
אה כן- וצריך עוד ללמוד למבחן.
קולות ששומעים בלילה- צעירים חוגגים עם מוסיקה מתחת לבית שלי במעיין, מואזין, את הבן של השכנים חוזר מבילוי, פעמונים של כנסייה (?!), את עצמי מרחמת על עצמי קצת בשעות האלה.
אני לא אוהבת כל-כך שבתות כי הן נותנות לי יותר מדי זמן לחשוב על דברים רומנטיים, לא יודעת למה אבל תמיד בשבתות אני חושבת על זוגיות ויחסים ודברים כאלה וזה רק מעציב אותי.
פתאום חשבתי על זה שגם חבר׳ה שיהיו איתי שנה הבאה (עלק שנה, בדיוק חודש) יכולים לקרוא כאן, זה יהיה נורא אם ישפטו אותי לפי דעות קדומות מהבלוג הזה, אני מקווה שאני עושה רושם טוב כאן ולא קריפי מדי, אם כן אז זה באסה.
מחשבה שהייתה לי היום- אני מאוד מרוצה מאיך שגדלתי, ביקרתי היום בבית ספר שבו למדתי ביסודי וכל היום חשבתי על זה שאני ממש מרוצה מזה שגדלתי להיות הרבה יותר יפה ממה שאני חשבתי שאני אהיה. כאילו, הייתי ילדה די מעפנה עם חליפות פוטר כאלה בורוד-אדום. השמלה האהובה עלי הייתה מפאקינג קטיפה חומה, כמה סבתא אפשר להיות בגיל שש? אבל דווקא גדלתי סבבה ואני מרוצה מאיך שאני נראית ומתלבשת כיום (רוב הזמן) אז זה אחלה.
ואוו, אני מתנסחת בצורה ממש מחפירה, וזה שהשעה מאוחרת זה לא באמת תירוץ.
מצ״ב שיר שכתבתי לפני כמה זמן, לא ברור לי באיזה הקשר (קראתי עוד ספר של ג׳ודי פיקו, יש מצב שזה קשור, אולי אני מתחילה לפתח התמכרות) קיצור:
-
יש ביננו מרחק של פחות מסנטימטר
פחות מנפש.
יש אין-מרחק ביננו
יש עור ועור.
אנחנו מחפשים נחמה,
קלישאה של שניים בחדר מטר
כוכבים ותקרה.
שאלות לקהל הקוראים:
האם יצא לכם לחשוב על חבר שהייתם רוצים לקרוא את היומן שלו או את הבלוג שלו? האם אמרתם לו את זה?
האם אתם מודעים למי קורא את הדברים שלכם? האם יפגע בכם אם אנשים שאתם מכירים יקראו את הבלוג שלכם?
מה הדברים הטיפשיים שאתם עושים בשלוש בלילה?
האם אתם חושבים שגדלתם להיות יפים יותר או מכוערים יותר?
האם אתם שמחים?
עריכה מבאסת
עד שמשהו טוב קורה אני חייבת לקלקל אותו, טיפחתי ציפורניים כל-כך יפות ועכשיו הורדתי הכל ברגע. טיפחתי קשרים או לפות סטטוס קוו ואני הורסת אותם, טיפחתי דיאטה עד שהתחלתי לאכול. בקיצור הסיפור הוא פשוט לסגור את הפה (אבל לך לאסוף את הנוצות אחרי שהן התפזרו)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שירה הדס-נקר