הרכב תעודת בגרות מינימלית:
תנ"ך 2 יח"ל
הבעה עברית 2 יח"ל
מתמטיקה 3 יח"ל
אנגלית 3 יח"ל
ספרות 2 יח"ל
היסטוריה 2 יח"ל
אזרחות 1 יח"ל
מגמה לבחירה 5 יח"ל
ספורט 2 יח"ל
סה"כ: 22 יח"ל
"את לא יכולה לקבוע מבחן בביולוגיה יום לפני מבחן בהיסטוריה!!" צועקת עלי רוניתף והשיער האסוף לפקעת שלה מסתמרר רק מעצם המחשבה.
אני שואלת אותה בפשטות "למה?"
והיא בתגובה שוצפת עליי "זה בכלל לא פייר לבנות שלומדות רפואה! אנחנו גם ככה מפסידות שעתיים היסטוריה וצריכות להוכיח את עצמנו והיסטוריה זה לבגרות!"
בקטע הזה אני קיפלתי את לוח תכנון המבחנים והודעתי למורה שנדבר על זה ביום אחר, והתפנתי לכתוב לכם קצת על רונית.
רונית היא תלמידה טובה, טובה מאוד, טובה קלאסית כזאת, שבאה עם ליהוק של משקפיים גדולים מדי וש' שורקת.
המחברות של רונית מלאות עד אפס מקום במילים מיותרות שהמורה מוציאה מהפה, הציונים שלה לא נושקים אלא מקיימים יחסים מלאים, בלי הגנה, עם המספר המדהים 100 והשיער שלה אסוף באופן קבוע בפקעת, הדוקה.
רונית רוצה להיות רופאה כשתהיה גדולה, לא משהו מהסוג המגעיל כמו רופא מנתח, יותר בכיוון של רופאת שיניים או רופאת ילדים.
בנתיים היא מכשירה את הקרקע ותעודת הבגרות שלה (על-פי התכנונים כרגע) עומדת להראות כך:
תנ"ך 5 יח"ל
משנה+גמרא 5 יח"ל
הבעה עברית 2 יח"ל
מתמטיקה 5 יח"ל
אנגלית 5 יח"ל
ספרות 2 יח"ל
היסטוריה 2 יח"ל
אזרחות 1 יח"ל
ספורט 2 יח"ל
מוסיקה- תאוריה 5 יח"ל
מוסיקה- עבוגת גמר 5 יח"ל
ביולוגיה 5 יח"ל
מדעי הרפואה 5 יח"ל
סה"כ: 49 יח"ל (שזה 2.22 תעודות בגרות פשוטות)
רונית, כמו שאולי הבנתם, חיה בעומס. היא מעמיסה את הילקוט הגדול בהרבה על מידותיה בספרים עבי כרס, ובלוח שנה ייעודי היא מסמנת לעצמה תאריכים ומתכננת חלוקת זמן שאמורה להוביל לסדר בעומס העתידי.
העומס הזה הוא גם מה שגרם לה לבכות במבחן במתמטיקה לפני שבוע, הוא מה שגורם לה להיות לחוצה לפני מבחנים ולפחד פחד מוות מרגע החזרתם לידיה- מלווים בציון מוקף בעיגול בעט אדום.
העומס הזה הוא כמובן גם מה שישבור אותה בסוף.
בסוף של מה? של השנה, של התיכון, של החיים אולי.
"את כזאת סופנטנית" רונית אומרת לי בקו 4 בדרך הביתה "כל יום את מסתובבת כאילו אין לימודים ואין כלום, משוגעת לגמרי" כל ההערכה הזאת ממנה באה לאחר שסיפרתי לה על טיול למעיין עם שניים מידידי, סתם, ביום לימודים.
"ואת יודעת מה תעשי בכל יום?" אני שואלת אותה, כמעט בפליאה, למרות שאולי בפנים התשובה ידועה לי מראש.
"כן" היא אומרת בהחלטיות "אני באה הביתה, אוכלת אורז וקציצות שאאמא שלי הכינה ואז עושה שיעורים"
"ואז?" אני שואלת אותה.
היא חושבת כמה וכמה שניות ואז משיבה לי "אני רואה טלוויזיה אם יש לי זמן"
רונית מספרת לי שהיא רואה טלוויזיה למרות שרוב התוכניות מטומטמות, כי היא יכולה לא לחשוב, ככה היא נחה.
אחר-כך בקו 12 שממשיך אל ביתי המרוחק יותר אני שואלת את עצמי שאלה גדולה: האם הייתי מוכנה להתחלף איתה?
התמדה השקעה והישגים במחיר של חיי שגרה, הרבה פעמים חיי שגרה משעממים.
אם אתם מכירים אותי אתם כבר יודעים שמעצם המילה שגרה הגוף שלי מתנער, התשובה שלילא יכולה להיות יותר נחרצת "לא!"
נימוק? כי אז העולם היה מפספס אותי.
צריך גם תשובה מלאה? אם הייתי חיה את חיי השגרה שלי כמוה העולם היה מפספס אותי, כמו שהוא מפספס אותה.
ילדה מצחיקה, חברית, כיפית שעולמה נע בין שינון תוכניות לימודיות שהגה מישהו שגדול ממנה בכמה עשורים טובים אי שם במשרד החינוך לבין התפטמות בתכנים זולים שהגה מישהו מבוגר ממנה בכמה עשורים.
תכנים זולים שמטפטפים לה אל תוך המוח, בלי שהיא אפילו צריכה לשנן או להתאמן, פשוט זולגים בעדינות וממלאים אותה.
בעצם היא חיה את החיים כתוכנית אחת, חלקה חינוכית, ובכל זאת תוכנית אחת גדולה.
ובכל זאת בסוף כל מחצית כשאני מסתכלת בתעודה שלה (ולא על הפנים שלה, כי היא כמובן בוכה על ה89 במקצוע לא חשוב כלשהו) יש בי קנאה כזאת.
ידיעה שבתנאים מסוימים גם אני הייתי יכולה לקבל את כל ה-94 האלה.
אבל האם זה שווה את זה?
נספח: בעקבות כתיבת הפוסט הזה צצה לי שאלה שברצוני להתייעץ איתכם קוראיי הבלוג הנאמנים בה:
בשיעור הרחבה שמיועד לבנות מבריקות כאבן אודם ובעלות מוטיבציה של חייל סיירת מאובק יושבות גם כמה בנות שהתיאור הכי מבריק שלהן יהיה חצץ ועם מוטיבציה של שקמי"סט מורעל (מגז מזגנים...)
אם הן רק היו יושבות שם, ניחא, אבל ההתעקשות שלהן להפריע ולהיות... חצציות (כי לא יפה להעליב) במשך שלוש השעות שבהן אני מנסה להפגין את גאונותי בביולוגיה (או לפחות לקלוט מה ההבדל בין חדר לעליה ובין עורק לוריד) עולות לי על העצבים.
זאת אומרת: זה שיעור בחירה, למה לעזאזל אתן בוחרות להיות כאן ולבלבל לי את השכל?!!
השאלה הגדולה היא מה בדיוק אפשר לעשות איתן, המורה מצידה לא רוצה להעיף אותן כי יש להן זכות להיות בשיעור ואם יעיפו אותם יקומו ההורים לזעוק.
אבל כל הכיתה (וברור לחלוטין שגם המורה) סובלת מהתנהגותן.
יש לכם רעיון: איך אפשר להבהיר להן שהפנטזיה הכי גדולה שלנו היא לא להריח את הלק הורוד בזוקה שהן מורחות בזמן השיעור אלא דווקא שהן יעופו לנו מהעיניים? או לפחות יפסיקו לדבר כל-כך בקול?
___________________________________________________________________________________
עריכה!
תודה למי שהמליץ ובזכותו אני עכשיו במומלצים.
אם זאת הפעם הראשונה שלכם בבלוג, אם אהבתם את הפוסט הזה מאוד, אם בא לכם לקבל עוד אתם יותר ממוזמנים להרשם כמנויים.
ההרשמה היא ממש שם למעלה משמאל בתיבה הנחמדה:)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שירה הדס-נקר