The Quest

"נו תתקשרי כבר, תתקשרי" הוא אמר.
 החיוך על פניו לא ירד גם הפעם. בעצם הוא אף פעם לא יורד - גם בשיחות הכי קשות, בשיחות הכי עצובות. הוא פשוט מחייך.

"אני לא מצליח להבין מה כל כך מסובך פה? סה"כ שיחת טלפון אחת, מבררים פרטים, אם נראה לך - תרשמי. אם לא, לא צריך".
עצבנו אותי הקולות הצפצפניים שהוא עושה, כאילו חמודים שכולם נורא מתלהבים מהם. אבל כשזה ממש באוזן שלי, זה די יכול להטריף את הבנאדם.
"הרי זה החלום שלך. את לא צריכה אותי שאשב לך הכתף ואגיד לך מה את צריכה לעשות, נכון? לא בשביל זה הבאת אותי?"
לא, ממש לא בשביל זה הבאתי אותו. אבל בעצם - בשביל מה הבאתי אותו? בעצם, זה בכלל לא אני שהבאתי אותו, זה הם. הוא תופעת לוואי בחיי, ולא תופעת הלוואי.
"את פחדנית מהסוג הגרוע ביותר. את מהפחדניות שאין להן שום סיבה לפחד, כי הן יכולות לעשות הכל, אבל משותקות מהפחד וחלילה מהאפשרות להצליח. את עד כדי כך פחדנית, שאפילו להוריד אותי מהכתף שלך אין לך כוח... היהיהיהיהי"
הוא ממשיך למלמל, לנזוף, לדבר. הצחוק שאינו איתי אלא עלי  - מתגבר. לגלוג שכזה.
אני לא יכולה יותר: אני אתקשר, אני אעשה, והכי חשוב אני אשחרר:
אשחרר את הדולפין הזה שעל הכתף.
אשחרר את הפחד.