הכל התחיל בחתונה מזעזעת אליה הוזמנתי במסגרת מחשבות הכלה "אני לא יכולה לסבול אותה, אז מגיע לה שאני אזמין אותה לחתונה שלי.."
כפולניה טובה, וכאחת ש"אני לא סובלת אותה בעצמי, מגיע לה שאני אבוא לחתונה שלה. דווקא", הלכתי לחתונה.
החתונה התקיימה ביום חמישי האחרון (מעניין אם מישהו מכם היה נוכח באותה חתונה)
אין, פשוט אין מילים לתאר כמה נורא זה היה: ההוא נאם, ההיא נאמה, כקונטרה גם ההם נאמו, ולסיום סיומת היו גם שירים וריקודים של האחים הקטנים.
מופע האימה נמשך כשעה!!! לריקודים כבר פשוט לא היתה לי סבלנות לחכות ופשוט נטשתי.
החויה היתה כל כך קשה בעיני, עד שבארוחת שישי, טרחתי לספר למשפחה על החויה.
מצד אחד, כי זה באמת היה אירוע חריג. מצד שני, ניסיתי ככל יכולתי להעביר פה מסר ברור לכולם:
לי זה לא יקרה!!!
וזה לא משנה כמה אמא שלי מורה, אבא שלי מנהל וסבא שלי הוא מפקח אזורי. זה לא יהיה לא בבית ספרי, ובוודאי שלא בחתונתי!
צריך להבין שלהגיד כזה דבר במשפחה של פולנים, שמאוד אוהבים לנאום (ומוכיחים זאת שוב ושוב בכל אירוע משפחתי, כולל בחתונות של אחיי היקרים), זה מעשה תמים, מעשה פזיז, מעשה שמשלמים עליו ביוקר, והנורא מכל - הוא ממש לא משפיע על העובדה שבאירוע הבא -
הם יוסיפו לנאום...) אבל:
לא הפעם
מרוב שכולם מוטרדים מזה שאני לעולם לא אתחתן, הצלחתי לסחוט הבטחה בנוסח הבא: אם את מתחתנת, אנחנו לא נואמים!
כלומר, מבחינתם הסיכוי שאני אתחתן הוא כל כך קלוש, עד שהם מסוגלים להבטיח הבטחות שבעולם תקין, הם לא היו מעלים על דעתם להבטיח.
ואני, איכשהו, במקום תחושת ניצחון על שהושג, מרגישה תבוסה....
אולי עדיף שהם ינאמו כבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
