גשם אחרון, בחורף האחרון של חייה.

היא הולכת, בגדיה הדקים נדבקים לגופה.

צעקות הנאצים ונביחות הכלבים מחרישות את אוזניה.

האבנים ננעצות ברגליה החשופות.

ליבה פועם בחוזקה, כל פעימה יכולה להיות האחרונה.

היא מפחדת ליפול, היא מפחדת לעצור לנוח.

צל העצים מפחיד אותה.

 היא מחפשת בעינה הקטנות את אימה, כנראה נשארה מאחור.

נשמתה נהיית כבדה, אין לה כוח להמשיך.

היא נופלת על האדמה הקרה, הבוצית.

וירית הרובה, היא הצליל האחרון שהיא שמעה בחייה הקצרים.

-נכתב לזכר צעדת המוות-