והפסקתי לנסות להבין כמה תבכו
ולא הרהרתי אני במה תחשבו.
רק סיימתי
לכתוב
את המילה האחרונה.

והשארתי את זה מונח על השולחן המסודר בסדר מופתי. מי שמכיר, יודע - היה עניין רציני.
אולי אמא צעקה, אולי אמא הכריחה. לא יכול להיות שאסדר את השולחן מרצוני שלי. זה פשוט לא יקרה.
ידעתי שזה ימשוך תשומת לב.
ומי לא יקרא מכתב פתוח. אפילו הישר באדם יקרא ויתמם לאחר מכן.

צלצלתי אליכן ואמרתי שזהו, אני חייבת לראות אתכן. long time no see, וזה צריך להפסק. אז נכון, אני לא מרגישה כל כך טוב בזמן האחרון, אבל אני אנסה להתאמץ. בואו, בואו. הדלת פתוחה.
התקשרתן להגיד לי שאתן יוצאות. חייכתי לעצמי. הגיע הזמן.

שכבתי במיטה, מבוססת בדמי שלי, מתחת לבגדי היקרים ביותר. לנצח ישארו עליהם כתמים כהים עם זיכרון עצוב.
בשניה לפני, השנייה האחרונה שהייתי עצמי, שהרגשתי כאב, שנשמתי אוויר קריר.
הספקתי לשמוע אתכן צורחות. מנסות להעיר אותי. ואני חייכתי, צחקתי לעצמי.

אני צחקתי אחרונה.