46 כדורי אקמול בשעה.
בואו נראה מה יקרה לי עכשיו.
רק אם יש לכם כוח, תקראו.
כן,זה מה שעשיתי אז, לפני חודשיים ומשהו בערך, שתיתי 40 כדורי אקמול.
אני זוכרת שהייתי במצב כל כך גרוע.
מצב התדרדרות, של שנה שלמה.
מצב של בילבול תמידי.
מצב של אגירת הכל בפנים.
מצב של כאב, כאב אמיתי.
אני זוכרת שלפני ששתיתי אותם רבתי עם אמא שלי.
שוב, כרגיל.
זאת הייתה תקופה מגעילה, תקופה של כעס ועצבון אמיתי.
תקופה שלא יכולתי לשאת יותר על עצמי.
ואז באותו יום נשברתי, מרוב הריב לקחתי צלחת וניפצתי אותה לחתיכות קטנות.
אני זוכרת את הכאבים מהדחיפות שלה.
אני זוכרת כמעט הכול, ועכשיו אני סתם בוכה.
אני נזכרת שאחר כך נכנסתי אל החדר, כבר אגרתי מזמן את הכדורים היו לי שני קופסאות של אקמול.
ובכל אחד 20 ומשהו.
באותו זמן גם הייתי מכורה לזה, הייתי שותה את זה סתם ככה.
סתם משעמום, סתם.
עד שהגוף שלי הורגל אליהם.
הוא לא יכל לתפקד בלעדיהם.
אני נזכרת בזה וצמרמורת עוברת לי בגוף.
אני זוכרת שלא רשמתי בערך מכתב התאבדות, רשמתי על דף.
שזה לא אשמתם, ואני מבקשת שלא יקברו אותי, שישרפו אותי ויפזרו את האפר שלי בים.
כדיי שאני ישקע וישחה בין כל החיים.
שאני יוכל לטייל בכל מקום.
שאני יהיה בכמה מקומות בו זמנית.
שאני יטייל בעולם בזמן שאני ישנה.
וביקשתי שהיא,אבא שלי, סבא שלי והחבר שלה לא יהיו נוכחים.
שבת דודה שלי, הבן אדם הכי חשוב לי, היא זאת שתשחרר אותי מהעולם.
ואז אחר כך.
הוצאתי את הכדורים הסתכלתי עליהם חצי שעה.
ושמעתי את הצעקות, את הצרחות שלהם, של אמא שלי וחבר שלה.
הוא פשוט שונא אותי, ואני שונאת אותו.
אבל עליו אני ידבר בהזדמנות אחרת.
אחרי חצי שעה, לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי לבלוע אותם
אחד,אחרי השני.
לא הפסקתי עד שסיימתי את כולם.
אני זוכרת את החרטה מייד, את הרצון לחזור מהר אחורה ולתקן הכול.
אבל לא יכולתי, אז אמרתי להתראות עולם
ניסיתי להרדם, אבל פתאום זרם חם עבר לי בגוף.
הזעתי קצת, לא הרגשתי את הידיים ואת הרגליים לכמה דקות.
ולא הצלחתי לקום, כאב לי מבפנים.
הרגשתי שהבטן שלי מתפוצצת עוד שנייה.
ופתאום הדלקתי מערכת, חשבתי שזה יעזור לי יותר להירדם.
ככה להירדם ולא להתעורר לעולם.
לישון בחלומות ולצוף בהם ללא הפסקה.
והמוזיקה פתאום נכנסה אליי ממש עמוק,
אף פעם לא הרגשתי כלכך מוזר.
זה כאילוו שהרדיו דיבר אליי, אמר לי להפסיק.
לחזור אל המציאות, לנשום עמוק ולספר לאמא שלי
בהתחלה לא האמנתי , אז כיביתי את המערכת.
והחלון שהיה סגור נפתח.
ורוח חמה זרמה לחדר, והיה קר בחוץ.
ורוח חמה.
קרה לי שהרבה פעמים התקשרתי עם אלוהים.
כמה שלא תאמינו לי כרגע, אני רצינית.
אז החלטתי לקחת את העצמי בידיים וחצי שעה לקח לי לחשוב איך לומר לה את זה.
אחרי חצי שעה הלכתי אלייה למטבח כמובן שהיא לא רצתה לשמוע אותי.
היא לא רצתה אפילו לדבר איתי, אז אמרתי לה:
"אם את לא רוצה שהבת שלך תמות, כדיי שתקחי אותי לבית חולים.
אלא אם את רוצה שאני ימות"
היא בהתחלה לא הבינה, היא שאלה "מזאת אומרת?"
וראיתי כאב בפנים שלה, ראיתי אותו ממש עמוק הפעם.
אז אמרתי לה "בלעתי 40 כדורי אקמול, ואני פשוט לא רוצה למות"
הרגשתי הפעם שזאת לא אני זאת שמדברת, כי מבפנים רציתי למות.
זה פשוט יצא מפה, ללא רצון.
רציתי כל כך למות, הכנתי את זה כבר מזמן.
והבושה, הבושה שתקפה אותי.
הם לא האמינו, היא וחבר שלה ולי לא היה את האומץ לומר להם את זה בפנים
השפלתי ראשי ואמרתי אני נשבעת.
הלכתי והבאתי לה את הקופסאות, הדר הראשון שהיא עשתה .
הלכה ובכתה.
אני נזכרת בזה ודמעות עולים לי בראש.
אני נזכרת איך מהר היא היא אמרה לי להתארגן, ואני ללא כוח לא יכולתי לזוז או ללכת.
לאט לאט התלבשתי, והבושה אויי הבושה.
אני זוכרת את הנסיונות התאבדויות שלי, שכרתי חבל מסביב לצוואר, או שכמעט קפצתי מבניין.
אבל זה ממש השפיע עליי.
אני זוכרת שנכנסנו למונית, נסענו מהר לבית חולים והפחד בגופי עבר כצמרמורת.
לא רציתי ללכת לשם, פחדתי מהמקום.
אני מפחדת מבתי חולים.
אני מפחדת מהאנשים שם.
אני מפחדת לנשום את האוויר שם.
ושנכנסנו למחלקה הלא נכונה, אני זוכרת שהסיעו אותי על כיסא גלגלים, וכולם הסתכלו עליי מוזר.
אני זוכרת את הפחד, והבושה
היא הייתה הכי גדולה.
זה היה בערך בשתיים בלילה.
לא יכולתי ללכת, הגוף שלי נהיה חלש.
ואז הגענו למחלקה שלי.
מיון ילדים.
בדקו אותי בדיקות רגילות.
ואז נתנו לי לשתות פחם, זה בצבע שחור.
זה נקרא שטיפת קיבה.
אם לא הייתי שותה את זה אז היו מכניסים לי צינור דרך האף.
אני זוכרת ששתיתי את זה, זה אחד הדברים הכי מגעילים שיש.
והגרון מתייבש, והפה והכול נהיים שחורים.
ירקתי אחר כך.
ואז הכניסו אותי לחדר ניתוח שאני יישב שם, רחוק מהרעש
והקור עבר לי דרך העצמות, הרגשתי צמרמורת בגוף.
פחד עצום, וכול פעם שהקאתי החזקתי לה את היד.
הבנתי כמה אני חשובה לה.
הבנתי כמה אהבה יש לה בשבילי.
וכמה אני לא מתייכסת אלייה טוב.
היא בנאדם כל כך מדהים.
וכל פעם פשוט היא עמדה לידי ועזרה לי.
היא החזיקה אותי בכל מצב, היא הייתה לידי.
ואני זוכרת את הכאבים, איומים.
כאילו תקעו בך סכין בפנים.
אתה מדמם מבפנים ואף אחד לא עוזר לך.
התחלתי להתחרפן מכאבים.
ואז נכנס פסיכולוג לדים, אחרי הכל להתאבד זה לא משהו שעושים כול יום.
ואמא שלי סיפרה לו הכל ואני רק מקיאה.
ושניהם לידי, לא עוזבים אותי לבד אפילו לדקה.
אני זוכרת את הרופאה שטילה בי, היא הייתה כל כך נחמדה והתייכסתי אלייה בצורה לא יפה.
כנראה שבתוכי העדפתי למות, אבל משהו משך אותי להישאר חייה.
ואז נתנו לי עוד תרופה, שהיא אחד הדברים הכי מגעילים, לא יכולתי לשתות את זה .
ועוד שמו לי ענבים.
ואני רק בלעתי ולא חשבתי על הטעם על שום דבר.
וישר הקאתי.
לא יכולתי, זה יותר מדיי בשבילי.
אני זוכרת את הסיכה שתקעו לי בגוף כדיי לקחת דם.
אני הכי לא אוהבת אותם.
זה כאב.
וכל הזמן הייתי צריכה להיות ליד המיטה , כי העבירו לי נוזלים.
ושאמא סשלי סיפרה לאבא שלי, זה הכי הכאיב.
אני מכירה אותו, עוד מהתאונת דרכים שקרתה לי.
הוא נסע כמו משוגע, אני זוכרת שהתעוררתי וראיתי אותו.
רק בכיתי, אני הבנתי הכל הבנתי המון.
הבנתי באותם שניות למה אמרו לי לומר לה.
הוא היה ליידי הרבה זמן, שניהם.
ואז באותו לילה, הבת דודה שלי באה אליי (ע') והיא ידעה על זה.
ולשמוע את הבכי שלה זה הכי כואב שיש.
היא בשבילי החלק השני, אני ממש אוהבת אותה.
פשוט כל מה שקורה לה קורה לי, היא חולה אני חולה, יש לה חבר לי יש, היא עצובה גם אני.
פשוט הכול.
ושהיא באה, היא באה עם כמה אנשים שלא ידעו למה אני שמה.
אני זוכרת שהייתי כל כך שמחה עד שניתקתי את המים שהזרימו לי (שהיה אסור לי) והלכתי וחיבקתי אותה.
והיא בכתה לי , היא לא האמינה.
הימים האלו עברו עליי בצורה נחמדה, את השיחות עם הפסכולוגית לא אהבתי.
במיוחד את זה שאני לא יכולה לצאת בחוץ.
כל כך רציתי לצאת ללכת לים לשחות בו, כל כך רציתי חוף ים.
ואמא שלי סיפרה להרבה אנשים על זה, והבושה שהייתה לי לעבור לידם,
רק רציתי שלא ידעו על זה, רק רציתי עבר.
לא הווה, לא עתיד.
רציתי עבר, כמו שבחיים לא רציתי.
השתחררתי אחרי חמישה ימים,
ואמא ואבא חפרו לי למה ניסיתי, מה רע לי.
ולא דיברתי ועד עכשיו לא.
ואז הוא עלה לי לחדר, משהו שרציתי מזמן.
הרגשתי רע,
כי מה?! רק אם אני ינסה להתאבד את תתני לו לעלות?! היא אף פעם לא עשתה את זה.
הרגשתי רע, אבל בו זמנית להיות רק ארבעתנו,
חשתי את העבר, הרגשתי אותו .
הרגשתי את אותה רוח חמה.
ואז שאמא באה לסגור חלון, אמרתי לא.
לא הסכמתי.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מוזר.
מסקנה: אל תתאבדו, הרבה אנשים אוהבים אותכם.
כמה שנראה שלא, הם כן אוהבים אותכם.
אל תנסו את זה, זה חרא רצח.
אל תחשבו על זה, תתמודדו עם הפחדים.
והכי חשוב לא לברוח ולא לאבד תקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
