15 חתכים, כל יום מתווספים 10 .
כן התמכרתי, התמכרתי לסכין היפני שלי.
ולדם שהיה נוזל על גופי.
אני זוכרת את התקופה שהתמכרתי לזה, זה היה בשבילי כל העולם
פשוט המוזיקה נהפכה למטאל, מהפאנק הרועש שהייתי שומעת פעם.
ואם לא מטאל, אז גות'.
כול הקטע של הדם שהפחיד אותי כבר לא הפחיד.
הייתי טיפוס של לפחד מבדיקות דם, ואחרי שהייתי מכורה לחתוך פשוט לא פחדתי
אני מדברת איתכם עליי, טיפוס שהיה מאיים על האחות אם זה יכאב ואם היא תשאיר סימן או תיקח מלא דם, אני יהרוג אותה.
הפחד שלי היה הכי מבדיקות דם, הסכמתי להכול רק שלא ידקרו אותי או משהו קרוב לזה, כי אני הייתי רק בוכה.
ואם נזכרים בתקופה הזאת, היא הייתה דיכאונית, עצובה וכואבת.
כל יום לבד עם עצמי , בוכה שעות , קוראת אותו ספר פעם אחרי פעם.
ומדיי פעם שולחת חיוך קטן לאנשים, מנסה להכחיש את הכאב.
את החתך הראשון עשיתי בתקופת דיכאון, כן רוב הפעמים זה אשמת החבר שלה, אבל יותר בגללי.
אבל על התקופה ההיא אני יספר בפוסט אחר.
אני רק יאמר שזה פשוט כאב מבפנים, השריפה בלב, השריטה בגוף.
כן עברתי התעללות מצידו, אבל לא ישבתי בשקט.
בגלל זה סולקתי מהבית, כן מאמינים!? אמא שלי סילקה אותי לטובת מישהו אחר.
פשוט הייתי בורחת בכל הזדמנות, או שהייתי בחדר.
רושמת שירים עם מוזיקה ברקע, ולפעמים לא.
התמכרתי בתקופה כלשהי לשירי מוות וכאב.
הייתי רק עם כל הקטע של הכפתורים לחתוך ורידים וספרי מוות.
ואז הגיע הפעם הראשונה שממש רבתי איתם, ונמאס לי הרגשתי שאיבדתי כוחות.
והוצאתי את הסכין היפני שהייתי משתמשת רק לביצפר, ופשוט חתכתי.
החתך הראשון בחיים, היה שורף היה מכאיב היה מדהים.
בחיים שלי לא נהנתי כל כך לצפות בדם.
ולא תדברו על חתך קטנטן, הייתי צריכה לשים תחבושת עליו.
אני זוכרת שראיתי את הדם ונהנתי, וחתכתי עוד אחד, והעיניים דמעו מהשריפה בגוף.
דמעות נזלו על הדם, והדם על הרצפה.
כתם אחד גדול.
לקחתי תחבושת שהייתה לי ועטפתי, ואז שמתי תחבושת אלסטית ש"כביכול נקעתי את היד".
בימים הראשונים זה שרף החתך.
ואחרי שהוא עבר, שוב היו ריבים אז חתכתי, זאת הייתה תקופה של חצי שנה, כל פעם אחרי ריב חתכתי.
ואז ממש התמכרתי, חתכתי בביצפר ,ניקיתי כל פעם את הסכין, הוא היה החבר הכי טוב שלי.
כמה נהנתי באותו זמן.
ואז יום אחד פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי, חתכתי עם כל השמחה.
ויום למחורת חברה שלי באה לשים לי צמיד שהיא קנתה לי, בהתחלה לא נתתי לה להריד את המגן זיעה, כי הוא הסתיר את החתכים, ואז היא שלפה אותו, ואני זוכרת שהיה לה חיוך שהיא הורידה אותו, ושהיא הסתכלה על היד היא נדהמה.
היא התחילה להזיל דמעות, וצחקתי לה.
היא לא דיברה איתי כמה ימים, ואז אמרתי לה שהפסקתי, למרות שלא הפסקתי.
אוף, כמה אנשים ידעו מזה :l
ויום אחד פשוט בכיתי לה, בהתחלה כולם חשבו שזה בגלל ידיד שלי.
שהוא עשה לי קטע והוא אמר שהוא טס לחו"ל וזה היה "סתם" אבל זה התברר כי הוא רצה לראות אם אני יתגעגע, כן התברר שהוא רצה אותי בסוף.
כנראה שאנשים פוגעים בך במשך החיים וזה חלק מהחיים
לעבור חוויות, לצבור זכרונות, וללמוד מטעויות.
בקיצור יום אחד פשוט החלטתי להפסיק לחתוך, ולא עמדתי בזה.
ניסיתי הרבה זמן לא להתקרב אליו והוא היה מולי, נמשכתי אליו .
כאילו הוא קרא לי.
התקרבתי, לקחתי וחתכתי.
וזה סיחרר אותי, זאת הרגשה נפלאה.
זאת התמכרות, כן הייתה לי התמכרות לזה.
שוב נחזור לנושא, אז ישבנו בחוץ אני והיא
והתחלתי לבכות לה, הראתי לה את החתכים,
והיא בכתה איתי.
היא חיבקה אותי, ואמרה לי.
"איך הגעת למצב הזה?, אריאל את בחיים לא היית חושבת על זה, מה קרה!?"
וסיפרתי לה, הרגשתי כל כך נקייה
והיא אמרה לי.
שמצדה אני יעשן, יאכל כל היום פשוט לא להתקרב לזה.
ואז היא עלתה איתי לחדר שלי, הראתי לה את המקום שבו החבאתי את כל הסכינים.
והיא נדהמה, היא הסתכלה על הסכינים, לא שהיו הרבה היו רק שלוש אבל הם היו מבריקים, יפים מיוחדים.
היא לקחה אותם, וזרקה אותם מהחלון, אני זוכרת שניסיתי לתפוס את היד שלה שלא תזרוק
והיא אמרה לי
שהחיים שלי יותר חשובים מהחרא הזה שאני יפסיק , שאני רק מזיקה לעצמי
ושהיא לא רוצה לאבד אותי, שאני פשוט צריכה להפסיק
אז אמרתי לה שאני לא יכולה.
ולפני שבאתי להתחיל לומר למה, היא סטרה לי.
כן הסטירה באמת כאבה.
והיא אמרה לי תצאי מזה.
לקח לי הרבה זמן, לצאת מזה.
ושיצאתי מזה, נכנסתי לסיגריות
אבל עד כה, לא הפסקתי לעשן.
אני זוכרת זה היה ביום האהבה,
לפני כן עישנתי אבל לא ממש לקחתי לראות,
ואהבתי את זה.
תבינו הילדה הקטנה שבחיים לא הייתה
שותה - תמיד הייתי יורדת על אבא שלי והבירות שלו.
מעשנת - חס ושלום שהיו מעשנים ליידי.
חותכת - דם היה הפחד הכי גדול שלי.
ילדה טובה הייתי.
ואז ביום האהבה שהכול היה כואב בפנים ישבתי עם בת דודה שלי אחרי יום ממש כייפי
והיא לימדה אותי איך לעשן מרוב הדיכאון הסטלה שהסיגריות נתנו לי , המשכתי.
הייתי מתמסטלת, הייתי פשוט נהנת.
ושוב חזרתי לחתוך, בסופו של דבר אמא שלי גילתה את זה.
משום מה כל מה שאני עושה היא יודעת, יש לה מין חוש כזה.
היא הייתה בשירותים והיא כבר מצאה 2 קופסאות סיגריות וכל פעם חירטטי לה משהו אחר,
של ידיד, הוא שכח .
או של חברה היא ביקשה להחביא פה.
והיא התעצבנה בפעם השלישית, ואז באתי אלייה לשירותים אמרתי לה שאני חותכת ורידים ומעשנת.
הדמעות ירדו ממנה, היא ראתה חתך טרי כי הורדתי תחבושת היא ראתה דם על התחבושת
וישר היא החליפה לי תחבושת.
וחיבקה אותי חזק, מאז היא לא דיברה איתי על הסיגריות ממש.
פה ושם אבל באותו יום ושבוע הרגשתי נסיכה.
היא פינקה אותי, פשוט ממש בחיים לא הרגשתי כל כך טוב.
באמת שנהנתי, ממש היה לי כיף.
ואז השבוע נגמר והיא שכחה והכול חזר לעצמו.
והנה עוד משהו שלמדתי, והרופא אמר לי אחרי שהוא ראה אותם.
אם הסכין היה חודר טיפ טיפה יותר עמוק יכול להיות שלא הייתי פה.
אה כן וכדיי להעיר את אמא שלי שתיתן לי יחס צריך לעשות אירוע גדול,
כמו לחתוך לעצמך ורידים/לעשןם/לנסות להתאבד/להזדיין/להתחרמן מול הפנים
ובכלל לבוא אלייה בקטע אמא אני צריכה הפלה.
עזבו אבל מה שאני הכי הבנתי,היא תיתןלי יחס רק אם זה יהיה משהו רציני.
בכל מקרה,זזתי.
אז אם כבר קראתם את הפוסט הזה,
תגיבו על הפוסט התאבדות.
כי כל אחד צריך לדעת עליו.
שבועטוב לכולכם 3>
ד"א
פרצו לי ,אז סליחה אם פגעו בכם.
ואני רוצה להודות לכל מי שקרא את הפוסט הקודם על הניסיון התאבדות שלי, והבין שהחיים באמת דבר מדהים, וחבל לוותר עליהם.
באמת תודה על התגובות שלכם , העלאתם בי חיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
