רק עוד קצת והכל היה מסתיים, אבל נתתי לחולשה להשתלט ולפחד להיות היחיד שקובע.
אני לא מבינה למה אני חייבת את הרגע האחרון, את ה-rush הטיפשי הזה, ההרגשה שהצלחתי למרות כל הסיכויים, למרות הקשיים.
למה אני לא מצליחה להניח הכל בצד, להמית את זה, ופשוט להיות. פשוט לנסות. בלי לנסות להרוס לעצמי כל הזמן. בלי לחיות בלחץ אינסופי.
למה אני מרגישה שאני צריכה לתת לעצמי להיכשל, וברגע האחרון להציל את עצמי.
ואין כל כך מי שיעזור וירגיע. כולם עסוקים, כי אני כבר לא בת 16. כי כבר כולם צריכים לעשות משימות וללכת למקומות.
הייתי רוצה לחוות התמוטטות רק כדי למשוך תשומת לב, אבל זה לא יקרה.
כי אני כבר לא במקום הזה עכשיו, כי אני חזקה יותר.
מי לעזאזל החליט שאני חזקה יותר בכלל.
הלוואי שמישהו פשוט היה עונה לשאלה המזורגגת הזו בצורה ברורה וחד משמעית, במקום לתת לי להחליט על החיים שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
