וזה ממשיך.
ולפחות עכשיו אני יכולה לומר למה.
לא טוב לי להיות עם עצמי ליותר מדי זמן, באמת שלא.
אולי לא השתפרתי כמו שחשבתי.
אולי אני יכולה להחזיק את עצמי רק בסביבה הנכונה ועם האנשים הנכונים.
זו בעצם מחשבה מאוד מפחידה, כי אם אני תמיד אהיה ככה כשאין סביבה נכונה ואנשים נכונים, אז מה יהיה איתי.
הלוואי שהייתי יכולה להקים את עצמי, לסטור לעצמי, לצעוק על עצמי ולטפל בעצמי. הלוואי שהייתי מאמינה בעצמי.
אבל אני לא.
כי לא הוכחתי לעצמי שום דבר ממשי.
כל מה שעשיתי זה לחייך ולהאמין שהמצב טוב.
והמצב לא יכול להיות טוב כשאני מדחיקה רגשות בעזרת עיסוקים ואנשים.
אני לא באמת יכולה לשקם את עצמי כשאני לא מודה באמיתות שאני יודעת שנכונות, אבל לא יכולה להודות בקיומן.
אני לא יכולה לשקם את עצמי כשאני לא ישנה באמת, נושמת באמת, יוצאת פאקינג החוצה ומסתכלת על הירח הארור הזה.
כשאני מתפרצת בכעס.
כשאני לא מנסה בכלל.
כשכואב לי ואפילו לא אכפת לי כדי ללמוד מזה.
אני רק בורחת לאסקפיזם, בורחת למוכר, לא מוכנה להתחייב למשהו שיסכן אותי קצת ויתן לי להתמודד.
אני הפחדנית הכי גדולה שיש, ומסתירה את זה בעזרת סיפורי גבורה מומצאים שאפילו לא בחרתי לחיות אותם.
הם בחרו בי.
ושנאתי כל רגע מהם, אז למה אני בכלל תוהה על חיים מלאים בכאב.
למה אני מאמינה שכרגע צריך להתרכז בי, לטפל בעצמי, להאמין בעצמי, ואחר כך יבוא השאר.
אולי אני בכלל לא רוצה שיבוא השאר, ולכן אני לא מוכנה לטפל בי.
אני לא מוכנה לשום דבר מזה.
אולי אפילו לא רוצה את זה.
אולי אני בכלל רוצה את עצמי, להרגיש ולחשוב וללמוד ולתרגל, ולא רוצה את האחרים.
לא רוצה את העתיד הקבוע מראש והמכאיב ובכלל לא רוצה את הלמען אחרים.
לא רוצה לשרת אף אחד. לא רוצה לתת לאף אחד.
רוצה להיות עם עצמי. להכיר את עצמי. להבין את עצמי.
לאהוב את עצמי.
אפילו המילים האלו דוחות אותי. לאהוב לא אדם - אלא את עצמי.
למרות שאני מרגישה שכל כך התרכזתי בעצמי, שאהבה לאחרים כבר לא מרגישה טבעי.
אולי ככה מרגישים אנשים מתפקדים, שהם לא צריכים להתייחס לאחרים ולרגשות של אחרים, ופשוט דואגים לאינטרסים שלהם.
המילה אינטרס דוחה אותי גם. לא יכולה לחשוב על זה. אני לא רוצה להיות אדם עם צרכים, אני רוצה לדאוג לאחרים.
אני תוהה איך להכניס את כל המחשבות האלו לקופסה ולזרוק אותן לתוך בור עמוק וחשוך.
לא רוצה אותן בראש שלי. רוצה לזרוק, לשפוך, להקיא ולירוק, להוציא מהגוף שלי ומהמוח, להיפטר מהן, לשכוח מקיומן ופשוט לחיות.
בשמחה. בכיף. בחיוך. בשלווה. באופטימיות.
אבל איך אפשר כשאין אף אחד מסביבי, ואי אפשר אפילו להיפתח ולבקש עזרה.
כל מה שנותר זה לחשוב על אחרים, מה שחוזר שוב לעובדה שקודם צריך לעזור לעצמי.
מעגל מחורבן שלא מסתיים ולא יסתיים לעולם.
למה אף אחד לא יכול לכבות ולהדליק אותי מחדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
