וגשם מסתיר את הדמעות והאדמומיות שליד העיניים
.
לא חשבתי, לפני 5 שנים וחצי
שאוכל מתישהו לקום מספסל מרוחק
להשאיר הכל מאחוריי
וללכת בקו ישר, ואז עקום
ולדעת לאן אני הולכת, לדעת מה הדרך
להיות בטוחה בזה, שזה טוב, המרחק
שאם לא רוצים אז לא רוצים
שאם אני לא אקבל את מה שאני צריכה, סימן שאני לא צריכה להיות שם
אי תלות באנשים מעולם לא הייתה קרובה יותר, ובו זמנית רחוקה
כי אני יודעת מה אני צריכה מאנשים ואני לא מוכנה להתפשר
וזה טוב, כי להתפשר אומר שגם ככה ילכו ממני בסוף
יש חרטה.
אולי אני טועה.
אולי אני צריכה להשתנות לאדם מבין ופשרני וסותם ומבין
אולי אני הבעיה של כל צרותיי, אולי אני צריכה לבטל את כל האישיות שלי לכדי אדם משופר ו
אולי לא? אולי אני צריכה להישאר כמו שאני ולכפות את עצמי על אחרים? אולי אני צריכה לשפר אנשים על ידי נוכחותי?
אני מגעילה אפילו את עצמי עם הדיבור המתנשא והמוזר הזה
אני בת 24 עוד מעט. מרגישה את הכובד של הגיל
אני נראית בת 16 ומרגישה בת 40
מחייכת הרבה ובוכה הרבה מבפנים
ריקנית הרבה מבפנים
בסופו של דבר רוצה את אותם הדברים שתמיד רציתי
קבלה חברתית, הערכה, מגע פיזי שלא דוחה אותי ואנשים מעניינים שיתעניינו גם בי
למה אני צריכה להתייסר כדי להרגיש את כל זה? אני היחידה שרוצה את זה?
גישת הכל או לא כלום כנראה תופסת
או שירצו אותי לחלוטין
או שאברח למקום אחר
השאלה האם כדאי להתפשר על זריקת עצם מסריחה או לחפש את האידיאל הכל כך בסיסי הזה בשבילי
או למות. אה כן אני כבר לא בת 16
הספקתי למות מבפנים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
