אי אפשר לומר שלא ניסיתי
ניסיתי לבחון רגשות, מצבים, אנשים
ניסיתי להתערבב בכל התערובת האנושית הזו
לתפקד, להיות עצמאית, בוגרת
אבל המחשבות האובדניות תמיד שם, מחכות לי, מזכירות לי שהן עדיין כאן
אנשים הם רק הסחת דעת מעצמי ומההבנה שאין בי כלום חוץ מטקסט ריקני
אין לי מוטיבציה להרים את עצמי מהמצב הזה ולעשות משהו עם עצמי
אני יכולה רק לבכות, להתחנן, ולשקוע במחשבות על כל מי שפגע בי ועל כל מי שפגעתי בו
להיגעל מהעור של עצמי, לרצות לקרוע אותו ממני, לקרוע את החיים שלי ממני
לרצות להשמיד כל זכר לקיום שלי, כל המילים והחפצים, שהכל ישרף בשריפה אחת ביחד עם הגוף שלי
אני לא רוצה לנסות יותר, לא מרגישה שיש טעם
לא מרגישה שיש בשביל מי, לא מרגישה שאני שווה משהו
לא מרגישה שאני יכולה לתרום משהו לעולם
הלוואי שהייתי יכולה להיעלם כרגע בשנייה מבלי שיהיה רעש, חור שחור שיבלע אותי ואשתחרר מהעונש הזה שנקרא אני
הלוואי שהייתה תקווה, אבל אין
יש רק ריק קיומי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
