מסתכלת על אנשים וחושבת על כמה אני שונה מהם, וכמה לא אכפת לי.
הייתי רוצה להיות אדם אדיש ושקט, אבל אני לא. אני לא יכולה להיות מה שאני לא, וקשה לי להיות מה שאני רוצה להיות. אבל אני בדרך.
אני רוצה להיראות יותר חשובה ומעניינת ממה שאני. לדרוש יותר תשומת לב. לא להרגיש שאני מאכזבת ומשעממת.
אני רוצה רגשות של אובססיה וטירוף. רוצה לשגע, רוצה להרגיש האדם הכי מרכזי. רוצה להרגיש בנוח עם עצמי ורוצה שירצו בחברתי.
אני רק בסדר. אני בינונית. לא מסתכלים עליי פעמיים. לא חושבים עליי פעמיים. אני באה ונעלמת. נשכחת.
אני כל כך רוצה להותיר חותם, אבל איך עושים את זה בזמן שפוחדים להשמיע קול.
למה אחרים כן ואני לא. מי יזכור אותי עוד שנתיים. מי ידבר איתי עד אז. מי יתעניין בי. לאן החיים ממשיכים, יהיה לי מה לעשות עם עצמי בכלל.
כל התקדמות עם הנורמליות הזו גורמת לי יותר לאבד את עצמי. גורמת לי לשכוח מעצמי. שזה מעולה, בעצם, כי הקליפה הנוקשה הזו של רגשות שליליים לא עזרה לי אף פעם. מצד שני, הקליפה הדקה הזו של חיוכים מנומסים ושיחות מאולצות לא מרגישה הרבה יותר טוב.
הצלחה זו מילה שמתחילה להרגיש קרובה אליי, והיא מפחידה אותי יותר מכישלון. כי זה באמת אומר שיש לי מה להפסיד.
שהמצב ישאר כמו שהוא, שאני אזכה לשמוע שהכל לא חשוב, שתהיה יציבות קסומה של הרגשה טובה ואופורית. אני רוצה שזה ישאר, שאני אמשיך לשמוח. שהכל יהיה טוב ויפה. חיוביות ואופטימיות וכיף ואושר.
ושכל הרע לא יתקרב אליי ולא יזכיר לי את כל מה שהתאמצתי לשכוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
