התבגרות. הכל סובב סביב התבגרות.
אנשים ביישנים ושקטים, מלווים בצחוק מובך ובוסרי, מתחלפים במסגרות.
עבודות ולימודים, מערכות יחסים, דעות ורעיונות, שאיפות ורצונות.
שגרה, מנוחה, בילוי, התמסרות, ייאוש, מצויינות, פירוק.
ובין לבין, מה נשאר מהאדם.
בגילאים הצעירים הוא בונה את עצמו לקראת החיים. הוא משקיע ומנסה, רוצה להפוך למשהו, למישהו.
הסביבה משנה לו את התוכניות, עד שלפתע הוא הופך לאדם אחר ממה שחשב.
לאדם שנכנע למסגרות, לחיים. לאדם האידיאלי שהסביבה שלו בחרה בשבילו.
אני לא מזהה את רוב האנשים שסביבי. אני לפעמים לא מזהה את עצמי.
קשה להגיד בבטחה שזה טוב או רע, אבל לרוב זה מרגיש לי שלילי, או בעיקר זר.
ההתבגרות כוללת שינוי, לפעמים משמעותי עד כדי כך, שהעבר הופך לכדי עולם מקביל.
למרות ההתבגרות, אני כן מרגישות מעגליות. אני חוזרת לאותה משבצת לעתים קרובות, לא מתרחקת מהביטחון.
לא שוברת את הרצף.
לא משתנה.
לא מנסה.
לא נותנת הזדמנות לדברים חדשים.
החיים שלי טובים בדרך כלל, זה אני יכולה לומר בביטחון כמעט מלא.
אני אוהבת את עצמי, רוב הזמן.
אז מה מונע ממני להיפטר מהספק והחשש, להשתלב בחברה, ליישר קו, לתאם ציפיות ולהתבגר?
(אולי כי זה לא מתאים לי? אולי אני צריכה לבטל לחלוטין את ההשתלבות החברתית וללכת על שחרור מוחלט?
אולי אני צריכה לא לנסות?)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
