הבעיה היא שאכפת לי יותר מדי.
אולי בגלל זה אני מתרחקת מאנשים.
אני זוכרת יותר מדי דברים, יותר מדי דברים נחקקים בזיכרון.
אני מקטלגת התנהגויות שחוזרות על עצמן במקום להרחיק את עצמי מהסיטואציה ולחשוב רציונלית.
איך בכלל חושבים רציונלית כשכ"כ הרבה דברים מעצבנים, פוגענים, לא הוגנים ומתסכלים קורים בבת אחת.
אני יושבת כאן ודואגת על אנשים אחרים, איזה אדם עם איזשהו רצון לחיות חיים נורמלים היה עושה אותו הדבר?
זו התאבדות.
סיכון של השפיות, השמחה, האמונה באנשים, הרצון לחיים מספקים וטובים.
הכל בשביל אדם אחד שאפילו לא אכפת לו.
אולי אני צריכה לשים זין, אולי אני צריכה להשתמש באנשים לצרכים שלי ולהגיד להם שיעשו מה שבא להם כשזה לא נוגע לי.
אולי אכפת לי מדי אם ומתי אנשים פגעו בי או באחרים, אולי אני צריכה לתת לדברים "לזרום", "לקרות", "לראות מה קורה".
אני שונאת את האנשים האלה, באמת. שונאת את ההכחשות וההדחקות שאפשר פשוט לשכוח ולהרגיש ויקרה מה שיקרה.
תמיד בסוף נפגעים ואני תמיד זו שצריכה לאסוף את השברים. נמאס לי לנקות אחרי אנשים. נמאס לי מקשרים עם אנשים.
אולי אני צריכה לברוח או להבריח, להסתגר ולהתרחק, לשכוח ולסלוח, לשקר ולהתעלם.
אולי ככה אנשים חיים טוב. אולי שקרים ורמאויות עצמיות וכלפי אחרים זו הדרך לאושר. אולי שום דבר לא באמת חשוב חוץ מהאושר שלך.
אולי אני צריכה לפתוח דף חדש לכולם ולתת להם לעשות עליי רושם חדש, להנהן בראש ולהגיד "כן, אולי הדבר המזיק הזה יעזור לך, בטח, תנסה".
בני אדם והמנהגים ההרסניים שלהם צריכים לקבל את סטירת הלחי הכי גדולה שנראתה אי פעם, בחיי.
אם לא הייתי נדחית והופכת לשנואה בקרב כל אדם אפשרי שנתקלתי בו, אולי הסטירה הייתה ממני.
אבל אנשים לנצח יאשימו את השליח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
