אין לי את המשהו הזה, אין לי יומרה, ואולי זה טוב ואולי זה לא.
אני רוצה להתייצב, אני מדמיינת שאני חולה ומחוברת למכשיר החייאה שמחובר אליי ואין קפיצות חדות מדי, אבל אני עדיין לא בדיוק בהכרה, רק סתם חיה, סתם נמצאת אבל לא באמת שם.
אני רוצה להשאיר פתק "אני מתגעגעת", אבל לא יודעת איך זה יראה בכלל.
אני רחוקה מאנשים, אני מתרחקת ומורחקת ולבד ולא לבד בכלל. הכל בו זמנית, הכל מוצף ומציף וגורם לי לריקנות גדולה, לשיעמום ולביאוס ולחוסר ולכלום.
הלוואי שאני ארגיש שאני מתוקנת שוב, שהרגשת הביטחון הזו תחזור אליי. לעמוד בשטח פתוח ולהרגיש רוח נעימה על הפנים, לעצום עיניים ולהרגיש טוב, שמחה, חופשיה.
ועדיין אין לי את הקטע הזה, המשהו, היומרה, הדבר שיגרום לי להגיד שזה אני. אני מסרבת לקבל את האפשרות שהמשהו שלי זה העובדה שאין לי משהו, כי חייב להיות משהו. איך אדם יכול להיות לא מוגדר בכלל.
אני רוצה הרגשה חמימה מסביבי, הרגשה שאני חלק ממשהו.
אני רוצה לצאת לטיול ארוך עם שמש וכיף וטוב, להיות עם אנשים, לצחוק באמת ולחייך כי אני רוצה.
אולי אני בכלל רוצה לרצות משהו, כי שום דבר לא גורם לי לשמוח כמו ההרגשה שאני שואפת לאנשהו, ואצלי זה פשוט לא קורה.
הלוואי שאני ארגיש טוב שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
