לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Silent Chaos


...Everybody's looking for somebody's arms to fall into


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2012

Radical change in your lifestyle


I'd like to repeat the advice I gave you before, in that I think you really should make a radical change in your lifestyle and begin to boldly do things which you may previously never have thought of doing or been to hesitant to attempt.

So many people live within unhappy circumstances and yet will not take the initiative to change their situation because they are conditioned to a life of security, conformity, and conservatism, all of which may appear to give one piece of mind, but in reality nothing is more damaging to the adventurous spirit within a man than a secure future.

The very basic core of a man's living spirit is his passion for adventure. The joy of life comes from our encounters with new experiences, and hence there is no greater joy than to have an endlessly changing horizon, for each day to have a new and different sun. If you want to get more out of life, you must lose your inclination for monotonous security and adopt a helter-skelter style of life that will at first appear to you to be crazy.

But once you become accustomed to this scheme of life you will see its full meaning and its incredible beauty.

And so, in short, get out […] and hit the Road. I guarantee you will be very glad you did.

But I fear that you will ignore my advice. You think I am stubborn, but you are even more stubborn than me.

You had a wonderful chance on your drive back to see one of the greatest sights on earth, the Grand Canyon, something every American should see at least once in his life.

But for some reason incomprehensible to me you wanted nothing but to bolt for home as quickly as possible, right back to the same situation which you see day after day after day.

I fear you will follow this same inclination in the future and thus fail to discover all the wonderful things that God has placed around us to discover. Don't settle down and sit in one place.

Move around, be nomadic, make each day a new horizon. You are still going to live a long time, and it would be a shame if you did not take the opportunity to revolutionize your life and move into an entirely new realm of experience.

 

You are wrong if you think Joy emanates only or principally from human relationships.

 

 

God has placed it all around us. It is in everything and anything we might experience. We just have to have the courage to turn against our habitual lifestyle and engage in unconventional living.
My point is that you do not need me or anyone else around to bring this kind of light in your life.

 

It is simply waiting out there for you to grasp it, and all you have to do is reach for it.

 

The only person you are fighting is yourself and your stubbornness to engage in new circumstances.
I really hope that as soon as you can you will get out of Salton City, put a little camper on the back of your pickup, and start seeing some of the great work that God has done here in the American West.

 

You will see things and meet people and there is much to learn from them.

And you must do it economy style, no motels, do your own cooking, as a general rule spend as little as possible and you will enjoy it much more immensely.

I hope that the next time I see you, you will be a new man with a vast array of new adventures and experiences behind you. Don't hesitate or allow yourself to make excuses.

Just get out and do it. Just get out and do it.

You will be very, very glad that you did.

נכתב על ידי , 27/12/2012 19:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צריך לדעת לבקש


...כי יש פתגם שאומר צריך לדעת ממי לבקש... אומר ניר פרידמן בשיר אוכלת מהצד, ולי איכשהו המשפט הקלישאתי הזה לא יושב טוב כל כך בראש. בעיני, עוד לפני שיודעים ממי לבקש, צריך לדעת לבקש. נשמע פשוט, "אמא, אפשר שניצל מחר בצהריים?". עד כאן נכון. די פשוט, לא?

העניין הוא שאצלי זה לא כל כך פשוט, וזה מסתכם בהרבה דברים מסביב, לבקש מס' טלפון מבחורה, לבקש טרמפ הביתה או אפילו לבקש כמה שקלים מחבר. לא פשוט בכלל. 

זה נשמע דבילי, "מה הסיפור? לך כבר ותבקש." אני שומע בראשי את האנשים מסביב. אז זהו שלא, מסוג הדברים שנראים לי הגיוניים ולאחרים לא, כמו למשל הקטע שאני ממעיט להתקשר לאנשים כי אני בטוח שאני מפריע להם במשהו, אז אני מעדיף לסמס. דבילי, כבר אמרנו?... 

כך זה גם עם אותם בקשות, קשה לי מאוד להביא את עצמי למצב שאני תלוי במישהו אחר, כלומר, נתון לחסדיו (בלי להיות דרמטי, כן...), ואני נלחם  עם זה יום יום, לפעמים אני מצליח לעבור על זה בשקט, כמעט לא להרגיש ולפעמים, אני בוחר לעצמי דרך קשה הרבה יותר, מורכבת ומפותלת, רק בשביל להמנע מאותה בקשה.

 

אז השבוע, נגד כל הסיכויים, אחרי שדחיתי את זה במהלך תקופה ארוכה, ישבתי עם הבוס שלי. שיחה כזו, בסוף היום, שרק אני - שמנסה לסחוט עוד שעה מהיום הארוך, שתחשב לי כשעה נוספת, והוא - עם עבודה מעל הראש, יושבים במשרד, כל אחד בענייניו, עסוק וטרוד. התחלנו לדבר על החברה ומה שקורה בה. אחד הדברים שאני מעריך במקום שבו אני עובד הוא את המנהל שלי, מי שצמח בחברה יחד איתי והרבה יותר חבר מאשר בוס. אני יכול לסמוך עליו בהרבה יותר מדברים רגישים. לשמוע אותו מספר, שהבוס שלו, שאחראי גם עלי (לעתים, בנושאים כמו המשכורת, באופן ישיר) משקר לו באופן קבוע, פוגע... פוגע גם בי... Long story short, בשלב מסויים אני אומר לו - 'רציתי לדבר איתך גם על נושא של משכורת' והתחלתי, באופן כמעט נונשלנטי לפרט לו על זה שאני עובד כבר בחברה 3 שנים, מכיר את המוצר שלנו הכי טוב (חוץ ממנו, אולי), באופן קבוע עוזר לכולם ועונה כמעט על השאלות של כל מי שרק מגיע עם שאלה לחדר, מגדיל ראש ועושה פרוייקטים, לעתים על חשבון הזמן שלי בבית, בשביל העבודה ועוד ועוד. ולסיכום אומר - אחרי כל זה, אני חושב שמגיעה לי איזו העלאה במשכורת. אני כבר יודע שהבקשה מופנית לא אליו אלא אל המנהל שלו, אבל הבקשה, צריכה להגיע דרכו, ממנו.

אז אמרתי את זה, אבן גדולה ירדה מהלב, קשה להסביר כמה קשה זה היה עבורי. אני טוב בלעשות מה שאומרים לי, צוחקים עלי החברים מהטירונות, אבל בדרך, אני מוסיף (בד"כ בלב), אני גם נכשל בכל נושא הבין-אישי, לקדם את עצמי, לעשות מינגלינג ויחסי ציבור לעצמי ולהגיע למצב בו אנשים אחרים עושים עבורי עבודה המקדמת גם אותי. אבן גדולה ירדה מהלב, הוא מבחינתו - הסכים כמובן לפעול ולהריץ את זה קדימה. אני לא בטוח כמה זה יעבור, אבל ההרגשה הטובה שלי - היא לא מההעלאה שקיבלתי או לא. אלא דווקא מהנושא שעשיתי את זה... לא בטוח אם למדתי איך לבקש, אבל ביקשתי. ונראה שזה עשה את שלו.

 


מסביב הכל, סוג של כרגיל 120% מתשומת הלב שלי והזמן שלי מבוזבז על לימודים ועבודה, אזור בלי עניין שבו הראש עובד כל הזמן ועם עניין שבו הראש לא עובד (ועל זה דווקא כן משלמים לי...).

אני עדיין מאוד מאוכזב שהלימודים לא נותנים לי איזה אתגר, איזה עניין גדול שגורם לי לשבת שעות ולנבור במעמקי בעיה מסויימת, אלא דווקא להפך, גורמים לי לעבוד הרבה, קשה ובלי עניין בכלל, בפרט עולם הכלכלה - שבו יש איזה היגיון מעוות שאני לא מצליח לסגל לעצמי (כמו למשל, איך זה הגיוני שאם אני מרוויח יותר, אני ארצה לעבוד דווקא פחות). 

 

אני מתגעגע לימים בעבודה שבהם חשבתי על איזה רעיון, איזו הגדלת ראש, איזה יישום של משהו שאני לא יודע, והלכתי לחקור אותו, ללמוד, ובסופו של דבר גם להצליח להוציא ממנו איזו תפוקה שעוזרת (למשל, בעבודה).

אני מתגעגע מאוד לללכת, לא להשאר על כסא, ממוסמר למסך הטלוויזיה או המחשב, בוהה, מקליד או רכון מעל מחברת עמוסה בנוסחאות וסימנים יוונים שמציינים פעולות מתמטיות. הייתי רוצה לחזור שלושה חודשים אחורה, אלה היו ימים של שיא הטרק באנפורנה, כשמזג האוויר התבהר, ההרים הירוקים שנעלמו בערפל האפור, התחלפו בהרים מכוסי שלג וקרירים, השמיים האפורים והגשומים כבר היו מאחורינו, ולפנינו ימים של שמש ואף ענן בשמיים, מה שהפך את המציאות ההיא - של ימי הליכה במעלה הטרק, כשמסביב אותם הרים, עם יאקים וסוסים, ולצידנו נהרות שוצפים של מים ורוח ואוויר נקי כל כך. ושקט, שקט שאני כל כך מתגעגע אליו. היכולת לשבת מול נוף עוצר נשימה ו... לנשום... לנשום את האוויר האמיתי כל כך, להתכנס לתוך עצמך ולהרגיש שאתה ברגע כזה בו כל הבעיות נעלמות, בו אתה מרגיש שלם, עם עצמך ועם שאר העולם, רגע שבו הכל עוצר ואתה יכול לעשות כל דבר שרק אפשר...

אני מתגעגע גם ללצלם ולנגן, דברים יותר יומיומיים מאשר איזה טרק או משהו, אבל גם להם, פשוט לא מוצאים את הזמן.

 

מחכה כבר לקיץ. קצת חופש, קצת שבועות של עבודה, שבהם אתה מגיע לעבודה, עושה את שלך, נהנה מהאנשים מסביב והולך הביתה, בלי לקחת איתך דברים לזמן הפרטי שלך. סופי שבוע של שקט. ושל טיולים. (במאמר מוסגר אני צריך להגיד, אני אוהב הרבה יותר את החורף, שבו אפשר באמת להמרח ימים שלמים בתוך המיטה, לראות סרטים, לשכב מחובק עם החברה בזמן שבחוץ יורד מבול...).

 

 

נכתב על ידי , 23/12/2012 00:36   בקטגוריות הסיפור שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 35

Skype:  GuyKhmel 




12,504
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ימן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ימן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)