נגמר הסמסטר, נגמרה - עוד מעט, שנה ראשונה של לימודים, ארוכה, עייפה, מעייפת, קשה, חדשה, מאתגרת, (לא כל כך) מעניינת, קשה, טובה. אך מוקדם עוד לאמר עליה קדיש, אמנם רק בחמישי האחרון היה השיעור האחרון, שנגמר, כמעט כמו הרגל, במחיאות כפיים למתרגל.
במובן הזה, אני דווקא מתכוון להרגל במובן השלילי של המילה, מפני שגם אני, מחאתי כפיים להרבה אנשים שפשוט לא הגיע להם, שלא לימדו כמו שצריך, שלא עבדו או לא לימדו, אנשים חסרי כל כישור הדרכתי שיש, בין אם זה בדרך שבה הם מדברים (מי אמר מבטא כבד ולא קיבל?) ובין אם זה מרצים שטועים ומטעים כיתה שלמה, דרך מתרגלים שלא מעלים שיעורי בית או מדברים לעצמם.
במקום מסויים, שכחנו שבסופו של יום, גם באוניברסיטה, אנחנו צרכנים, וככאלה - יש לנו מקום לדרוש דברים בתמורה לכסף שאנחנו משלמים עבור התענוג.
מוזר לי, שדווקא אוניברסיטה, מקום שמרכזו הוא ידע, הקניית ידע ורכישת ידע, כל כך הרבה מוחות קודחים במקום אחד, עפרונות מחודדים בצבע צהוב עוברים פעמיים על מושגים חשובים כדי להדגיש, מרקרים גולשים על גלים של נייר לבן. דווקא מקום כזה מוכן להתפשר כל כך על האיכות שאותה הוא מקנה לתלמידיו, הקונים הפוטנציאלים, אלה שבעתיד ייצטרפו לשורותיו כמרצים ומתרגלים, או לחילופין לאלה שיקחו מה שילמדו ויתחילו ליישם בשטח.
אני עומד בפני ארבעה מבחנים של ארבעה קורסים, שלושה שבועות של עבודה עיקשת והתעקשות על להבין חומר שאני לא מצליח להבין.
אנחנו לומדים 4-5 חברים, בבית של מישהו, ובכל התקופה הזאת מלווה אותי תחושה של 'אני לא יודע!', בעיקר כשלצידי יושבים מוחות חדים שפותרים כל תרגיל בזריזות וייעילות, עולים על טריקים ופולטים נוסחאות כאילו היו המנון המדינה. ואני יושב, בוחן את שתי השורות הראשונות שרשמתי, האותיות מסתכלות עלי כמעט בהאשמה של - איך אתה לא יודע איך להתקדם? זה הרי כל כך טריוויאלי... בסוף אני נשבר ושואל את השניים שלצידי - 'פתרת כבר?', ומקבל לרוב את אותה תשובה מעמידה במקום - 'כן, זה קל'. מצד שני, הם מוסיפים לאחר מכן תשובה מחבקת של חברים, דואגת, אכפתית - 'תרגע חֳמֵל, זה פשוט. אתה יודע את זה'. אני מנסה שוב ולבסוף נשבר, מקבל תשובה שנכנסת ויוצאת כאילו הייתה נשימה של אחרי ריצה, וממשיכים הלאה, הם בשלהם ואני מנסה לעמוד בקצב.
אני מתפלל שיקרה משהו, משהו חדש, מרגש, מפתיע, משמח, כמו שלג בשרב - ביטוי שחשבתי עליו באחת הנסיעות שלי לקבוצת הלימוד הקבועה, בתקווה שיהפוך לשיר ביום אחד. אני מתפלל שיקרה משהו בצד החברתי, כיוון שנשארתי די לבד, עם ידידה או שתיים, שעוד מוכנות לדבר איתי ולצאת מדי פעם, עם כמה חברים - שמתקשרים בעיקר כשחסר משהו ולי במקרה יש אותו (אמרתי שחשוב להיות מחסן ציוד?) או סתם צריכים ממני איזה משהו.
בקרוב מגיע הקיץ, אני חושב שאני אהיה בעבודה רוב הזמן, מת לטוס לטייל איפשהו, מת ללכת, לראות עולם, לצלם, אבל אין באמת עם מי, פעם זה לא עצר אותי. אבל היום - קצת יותר. פלוס הזמן והעבודה.
הולך לישון לא שמח, אלא ממש להפך, להתעורר לעוד יום שבסופו אסמן איקס ביומן ואתקדם להבא אחריו, בלי לעשות כלום, בלי לחיות באמת, בלי לחייך.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
