שמש קיציית חיממה מעלינו והשוותה לשיערה גוונים של חלב ודבש.
מצמרות העצים קירקר עורב וקירקוריו נעמו לאוזניי כשפתייה לשפתיי. ברקע התנגן איזה שיר ישן, והיא תופפה על ברכייה בשלווה.
"אתה מכיר אותו?" שאלה
"מה? מה?" התנערתי ממחשבותיי
"אתה מכיר את השיר הזה?" חייכה
"לא" נדתי בראשי
"בוא אני אראה לך" אמרה והתרוממה. ביד אחת אחזה במקל אשר הרגע ובידה השניה עשתה תנועות של זמרת מקצועית. השיר נגמר, אך קולה גבר. ברגע שפצה את פיה מגע טהור אפף את ליבי וגלים של צבעים שלווים כמו לבן וזהב ליפפו את ראשי. ציפורים כחלחלות סבבו את ראשה ומנגינתם כנבל ישן ונועם. בלי התרעה מוקדמת- חיוך נמרח על שפתיי ועיניי חולמניות. ואז, כאשר סיימה, נפלה על ברכיי, חסרת קול ונשימה. ציפורים כחלחלות צייצו בעצב ודמעות זלגו מעיניי.
ורק השמש הזו, אוך, השמש השוקעת- השוותה לשיערה גוונים של שוקולד בתותים.
כתבתי את הסיפורון הזה כששחיתי בבריכה(זה מין הרגל... לשחות כל יום ולהמציא שירים וסיפורים)
וניסיתי לשכתב ללא הצלחה. בכל אופן- אשמח לתגובות.
אוף נמאס לי מזה! הוא לא יוצא לי מהראש!
אפילו שכבר נפרדנו ... ועוד פרידה מכוערת ורבנו וסוף סוף השלמנו...
אוך אני כל כך אוהבת אותו! אני לא יכולה ככה, אני חייבת להוציא אותו מהראש איכשהו. HELP?
אם היית לידי, הייתי יכולה להסביר לך,
שלא משנה מה איתי- אני תמיד אוהב אותך.
כמה שזה מעצבן ולא רצוי, תמיד ליבי חצוי.
חצי אחד שלם, וחצי אחד ריק- מחכה לך,
ולא משנה מה איתי, אני תמיד אוהב אותך.
חצי אחד מאושר, מחייך וקופץ,
חצי שני עצוב, בוכה, בך חפץ.
כל כך עצוב, והכל בגללך,
ולא משנה מה איתי, אני תמיד אוהב אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמרעע3>