אצרתי בליבי את הרגשות האלה כל כך הרבה זמן, ולפני כמה ימים נזכרתי בזה ופתאום הכל חוזר אליי...
הדמעות חונקות ומאיימות להתפרץ החוצה. אבל לא- אני לא אתן לה את מה שהיא רצתה. הו לא.
בכיתה ג' הייתה לי חברה הכי טובה- יובל. היינו חברות טובות, וכמו כל הילדות בגיל הזה רבנו המון. כי הייתי טיפשה וגם ילדה קטנה ובכיתי מכל דבר ורבתי על כל דבר.
בכיתה ג', ילדה ושמה דיגי(שם מלא: דיליגארזיה, היא מונגולית) הייתה מלכת הכיתה, וכמובן כמו כל מלכת כיתה- היא עשתה חרמים. ישבה דיגי בבית וחיפשה את השעיר\ה לעזאזל. ומצאה- "הופה! הנה תמר בוא נמרר לה את החיים"
כל השנה הזו עברה עליי בחרמים. היום כשאני מביטה אחורה אני שמה לב שכל השטויות שהיו נפלטות לה מהפה המגעיל שלה- היו טענות של ילדה בת 3, אבל אני כמו ילדה טיפשה נעלבתי מהן.
כל יום הייתי חוזרת הביתה, בוכה. ההורים שלי היו מיואשים, הם ניסו להסביר לי שצריך להתעלם, שהיא בסה"כ ילדה רעה ואני שמה אותה בכיס הקטן ואני לא צריכה להעלב. ואני- אף פעם לא יישמתי. הייתי מהנהנת ודקה אחרי זה ממשיכה לבכות.
זה היה מגיע למצבים שאבא שלי היה יוצא הביתה עצבני וחוזר אחרי כמה שעות.
דיגי הייתה מארגנת מסיבות, כל מסיבה- היא אירגנה ולכל מסיבה היא הייתה מגיעה בלבוש ה"מהממם" שלה, ורוקדת את התנועות המיוחדות שלה(אני קוראת להן זנותיות לחלוטין). דיגי התחילה אצלנו את עיניין ה"אמת או חובה", דיגי גרמה לנו להתנשק עוד לפני שידענו מה זה חברות. היא גרמה לנו לשכב אחד על השניה ולהתנשק עוד לפני שהתחלנו להתחבק.
דיגי הייתה מארגנת מסיבות ולא מזמינה אותי. יותר גרוע- דיגי הייתי מארגנת מסיבות על הגג של שכן שלי ולא מזמינה אותי. ואני- הייתי יושבת בחוץ, רואה את כולם רוקדים וצוחקים ובוכה. בוכה כמו מטורפת.
בכיתה ה' דיגי עזבה לאמריקה. ואני- הפנמתי סוף סוף את מה שאבא שלי ניסה כל כך הרבה פעמים ליישם אצלי.
שמתי זין אחד גדול על כולם. לא נתתי לאף אחד להעליב אותי, ממש בניתי לעצמי חומה. וגם אם זה היה ממש מעליב עד כדי בכי- הייתי בוכה בבית, או כשלא היו רואים. ידעתי שהבכי נותן להם עילה לצחוק עליי.
התחלתי להתאים את עצמי לחברה, הפסקתי לריב על שטויות והתחלתי להיות מגניבה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר.
אבל עדיין, הזיכרון הזה מהילדה שהרסה לי את כיתה ג' וגם ד' - לא עוזב.
לפני כמה ימים ישבנו אני, שי וירדן על הספסל שבמרכז ודיברנו. ירדן סיפרה שדיגי מגיעה לביקור בחופש של שנה הבאה.
בום הכל חזר אליי. הרגשתי מחנק כזה בגרון ודמעות התחילו להציף את עיניי. סיפרתי להם בקצרה מה היא עשתה לי.
שי סיפר שכאשר הם היו עושים מסיבות על הגג של אופק הם תמיד רצו להזמין אותי ודיגי לא רצתה. אני לא יודעת אם להאמין או לא, וזה גם לא כ"כ משנה לי.
למה היא חוזרת בכלל? מה היא מצפה? שהיא תחזור אחרי ארבע שנים ופתאום כולם יאהבו אותה?!
שפתאום כולם ירוצו לחבק אותה? שיקפצו עליה ויגידו כמה הם התגעגעו? למה היא באה בכלל?
אני יודעת, שכשהיא תגיע- אני לא הולכת להביט לה בעיניים. או בעצם- אני אביט לה בעיניים במבט כזה של תיעוב, שיגרום ללב(אם יש לה אחד כזה) להצבט.
אני שונאת אותך. כל כך כל כך שונאת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמרעע3>