כל המתיקות הזאת, הקיטשיות הבלתי נסבלת, כבר חלפו ממני מזמן. אינני מאמינה יותר באהבה,
לא אחרייך. איתך היו החיים שלי, וברגע שזה נגמר- גם חיי הגיעו לקיצם, אומנם לא פיזית אך מנטלית.
מאסתי כבר בבכי אל הכרית בכל לילה, מאסתי בהרגשה הנוראית של סיום במשך כל שעות היום, מאסתי בלהיות
לבד. אתה רצית לחזור, אמרת שאתה מצטער וזה לא היה בכוונה, אמרת שרק אותי אתה אוהב, איתה זה היה רק סטוץ.
ואני כמעט התפתתי לחזור לזרעותייך, אבל לא. הפעם הייתה חזקה.
כל שיחות הנפש המייגעות עם החברות עזרו באיזשהו מקום. כבר שמעתי את שמך יותר מידי פעמים, מהחברות המנחמות, מההורים שלא יודעים, מההודעות סליחה שבאייסי ובפלאפון... רציתי לחזור אלייך כ"כ, להרגיש שוב את טעם שפתייך על שפתיי, להרגיש את החמימות שבין זרעותייך החסונות כאשר אתה אוחז בי, להרגיש שיש לי אותך, זה הכל.
אז אולי כל המתיקות והקטישיות נשארה לי נאמנה מתמיד. אבל אתה לא.
משימה לתחרות כתיבה, בעעכס יצא מגעיל:
היא מביטה במראה, בעיניים החומות והצוחקות,
באף הורדרד, באוזניים המחוררות, בשיער הארוך עם הגוונים החמימים.
המבט שלה... מבט שמשדר אהבה וחום.
אבל למה בעצם היא לא מאושרת? כמובן שיש לה חברים והורים אוהבים,
אך משהו מבפנים חסר... כמו חתיכה חסרה בפאזל שאבדה.
כל יום כאשר היא נפגשת עם החברים, היא צוחקת ומצחיקה את כולם, קופצת ושמחה,
אך עדיין, משהו בה מחפש מנוחה.
לא מצליחה היא להתגבר על ההרגשה, ובכל זאת הניצוץ שבעינייה לא כבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמרעע3>