עלייך ועליי

זו כבר לא אכזבה. אין לי את המילה המדוייקת. יושבת עם עצמי וחושבת מה קורה פה בעולם שלנו. אני לא מאמינה שיש עוד משהו שיכול להפתיע אותי. אז אני לא מופתעת, אני לא מאוכזבת. ובכל זאת, יש בי איזושהי תחושה של איכסה. של חוסר אמונה באנשים בכלל. בגברים במיוחד.

אז אני לא מאמינה. אני לא רוצה יותר.

לא רוצה יותר לשמוע ת'שטויות שלכם.

לא רוצה יותר להבין אתכם.

לא רוצה יותר לשמוע ת'סיפורים שלכם.

לא רוצה יותר כלום.

אני לא מצפה שיהיו לכם תשובות. רק אל תהיו חסרי לב, חסרי רגש. תהיו בני אדם. זה כ"כ הרבה לבקש?

אז זהו, אני סוגרת את הפרק הזה של החיים שלי שנקרא גברים. הולכת להיות עם עצמי. עם נשים וחברות בלבד.

לא צריכה אף אידיוט שיזמר לי מילים כאלה ואחרות. מילות סרק, ללא מחשבה יתרה של מי מקשיב להן.

אז נכון, לקחתי בערבון מוגבל, כמו שאני יודעת לעשות, ובכל זאת. בכל זאת התחושה לא מרפה ממני. התחושה של לעזאזל, מה קורה כאן? איך שכחתם להיות בני אדם???

אז עטפתי את עצמי במגן שלי, כיסיתי עצמי בשמיכות, הוצאתי השיריון והקוצים ואני מגנה על עצמי מפני כולכם. כל המגעילים, הדוחים, הזונות האמיתיים של החיים.

לכו ממני, תתרחקו, כי אני לא נחמדה בכלל. לא יותר.

מפנימה את הרעיון ומבינה, שמה שרציתי בחיי, כנראה שלא קיים.

שצריך משהו אחר בחיים. רק שאת מה שהחיים כיום מציעים בתחום הזה, אני לא רוצה. אז אני מחוץ למשחק הזה.

פסק זמן ארוך ממה שחשבתי נדרש פה. אולי לתמיד.

אז אני מפסיקה. מפסיקה לחפש. מפסיקה להיות שם במחפשים את מה שלא קיים.

ועד שאאמין שוב, אולי, פעם. אולי בגלגול הבא. אולי.....