לא כתבתי כאן כבר מעל חודש, מרגיש אפילו כמו חודשיים.

עבר עליי כמה וכמה, כמה וכמה תקריות כאלו ואחרות שגרמו לי להביט מעלה ופשוט לתהות שוב ושוב על קנקני וכמובן, על קנקנים אחרים, לא יותר מדי תשובות עלו, למען האמת, אך מה שברור מכל העסק הזה הוא בעיקר הרצון לממש ומעבר לרצון עצמו- לממש.

יום הולדת 19 עבר עליי בצורה מוזרה – נחגג בחצאים שכאלו. ביום ההולדת עצמו ציינו זאת בצורה יפה מאוד בקורס שלי לשעבר בעבודה, דבר שלא עשו לי אף פעם – בהפתעה שכזו. לאחר מכן ישבנו כולם במסעדה, זהו היה ערב פרידה, מאחר שסיימנו את הקורס באותו תאריך ושם גם ציינו זאת – הערכתי זאת עד מאוד והבנתי עד כמה לא נעים לי להיות במרכז תשומת הלב – אני פשוט לא אוהב את זה. מאוחר יותר הגעתי הביתה, משפחתי המצומצמת + דודה – היה ספונטאני ולכן, יבש למדי – עוגה + נרות, חטיפים וכאלו, שתייה. אני מוכרח לציין שחלק ניכר מן היובש הזה הוא באשמתי – הייתי כזומבי כזה, לא מתלהב משום דבר, לא מגיב לשום דבר – התחושה העיקרית ביום ההולדת שלי הייתה של גולה בגרון ושקי דמעות מלאים שכמהים לפרוץ, לא יותר מדי ידעו, רק כמה חבר'ה מהצוות שלי והם דאגו לומר כמה מילות חוכמה שהיה נעים לשמוע באותם רגעים.

העצב העיקרי נבע מעיקר מכמיהה עזה לעצמי. לו ידעתי להסביר זאת בדיוק – מה זאת אומרת "כמיהה לעצמי " – איך אתה יכול להיות כמה לעצמך כשאתה בעצמך עצמך?

אם כך, נראה שלא.

האידיאל של מימוש פוטנציאל אישי, האידיאל של מימוש עצמאות ויצירת בסיס לחיי העתיד, לחיי החברתיים, לחיי הרומנטיים – סוף כל סוף ללא כל תלות באחרים, ללא כל בקשות או תחנונים מאחרים, ללא כל הזדקקות לאחרים – מימוש עצמי יחד עם מעגל חברתי שלי, שאחרים לא חודרים אליו, לא מודעים אליו ולא מטביעים עליו את הביקורת שלהם ואת השיפוטיות שלהם.

משהו משלי- משהו שעד כמה שהוא רחוק מן הקרובים אליי ביותר (בעיקר משפחה), הוא קרוב אליי ביותר.

זו הייתה הכמיהה – לא רק הייתה, כמובן, היא ישנה.

אני מרגיש שעד כה הכול היה מילולי ותיאורטי, מובן שלא – יש שיחלקו – פשוט הפער לאחרונה בין התיאוריה לבין הפרקטיקה מורגש כה עצום. מאז היותי ילד קטן דאגו דמויות מחנכות כאלו ואחרות, משפחה ובשנים האחרונות חברים ואנשים כאלו ואחרים להבהיר ולציין לי דברים לגבי עצמי, לגבי מהותי – אפשר לומר שנבנתה ההערכה העצמית שלי עד כה והיום, משזו הערכה עצמית כבר ויש לי מודעות אליה – אני רוצה לממש – אני לא מרגיש שאי פעם מימשתי זאת. איני מרגיש שאני שווה באמת כפי שאני עשוי להיות שווה בעיני עצמי לאחר שאתחיל לממש את השאיפות שלי כלפי עצמי ואלו הן שאיפות כבדות למדי – האם אני מסוגל לעמוד בהן? האם אני אוכל לממש אתן?

אני מאמין שכן – לאחר השקעה.

אני רוצה להרגיש גאה בעצמי מול עצמי.

אני לא רוצה להרגיש שאני שווה משהו, מוערך או "מוערץ" על סמך החברה – מאחר שאמות המידה של חברה כבר מזמן אינן אמות המידה שלי לגבי עצמי.

רק לאחרונה אני מבין את זה – עד כה הייתי עיוור ונתתי להערכה חיצונית למלא אותי וכל הזמן תהיתי מדוע אני מרגיש כה ריק לאחר מכן. הסיפוק הוא רק רגעי ולאחר מכן אני מרגיש כה מזויף, כה חסר עצמיות וחסר תוכן.

הציפיות שלי מעצמי הן כבדות והן בהתאם לצורה שבה אני רואה את עצמי.

מאחר שאני מבין ומרגיש את גודל הציפיות שלי מעצמי – אני לכאורה דוחה אותן ומרשה לעצמי "לנוח על זרי דפנה" לעת עתה – שבעצם "זרי הדפנה" הללו הם הציפיות החברתיות ממני, שאני עומד בהן מעל ומעבר – אך לגבי עצמי – כלל וכלל לא.

עד כמה אני צריך להיות חזק ואינדיבידואל כדי להתנתק מכל "נורמה חברתית" של גילי, של שכבת הגילאים שאיתה אני מסתובב, של הציפיות שלהם לגילם ולהרשות לעצמי לינוק מוטיבציה אך ורק מעצמי? כי אין ספק שאין לי שום אפשרות לינוק מוטיבציה משמעותית ממרבית חבריי – אין להם ציפיות או שאיפות כמו שלי כרגע, מאחר שחלק מהם בתיכון וחלק מהם בצבא.

לעיתים אני תוהה אם בכלל כל מה ש"הועמס" עליי זה באמת אני...

האם זהו חוסר הערכה או חוסר תעוזה להתמודד עם "עצמי" לכאורה שהוא רק אידיאל ותו לא?

הקושי הוא לעמוד באמת בציפיות שלך כאדם מול עצמך – אך ההשקעה הרבה תקצור יבול לטווח הרחוק יותר, בכך אני בטוח.